לצאת מהבוץ העזתי: הצעה לפיתרון מדיני

כל הפרסומים / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

המלחמה המתמשכת בין ישראל לחמאס ברצועת עזה אמורה לעבור לשלב השלישי בשבועות הקרובים, ללחימה בעצימות נמוכה יותר והקמתם של אזורי חיץ עם או בלי נוכחות צבאית מוגבלת של ישראל ברצועה. הדרך שבה מתנהלת המלחמה תקבע את מנעד החלופות המדיניות לאחר סיומה. למרות ההתנגדות הגורפת של ממשלת ישראל לפתוח בדיון מדיני משמעותי כלשהו ולדון ב"יום שאחרי", הדבר הכרחי.

אם נביא בחשבון את העדר הרצון הפוליטי והיכולת בקרב המנהיגות הישראלית והפלסטינית הנוכחית לקדם שלום לאחר המלחמה, את המצב הקשה ברצועת עזה ואת ההשלכות הבינלאומיות והפוליטיות הפנימיות עבור כמה שחקני מפתח (כולל ארצות הברית, מצרים וירדן) – יש מקום להעריך את התפקיד החיובי שוועידת שלום בינלאומית יכולה למלא בתקופה הקרובה, מיד לאחר סיום המלחמה.

ועידת שלום יכולה להקנות לגיטימציה בינלאומית ופנימית לשרטוט של מפת דרכים קוהרנטית שיכולה להוביל לדה-אסקלציה, ייצוב, פירוז, שיקום ומשילות של רצועת עזה בטווח המיידי. הוועידה אמורה להתייחס גם לסוגיה המדינית הרחבה יותר, בנוגע למימוש עקרון החלוקה והקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת ברצועת עזה ובגדה המערבית, שתשכון בשלום לצדה של מדינת ישראל. כך גם ימומשו החלטות מועצות הביטחון של האו"ם: החלטה 242 מ-1967, החלטה 338 מ-1973, החלטה 1515 מ-2003 והחלטה 2334 מ-2016.

ועידות שלום בינלאומיות מתכנסות בדרך כלל לאחר סיומן של מלחמות, אם כי לפעמים הן מתקיימות כמאמץ דיפלומטי מכוון לסיים אותן, תוך כדי סכסוכים ארוכים ומתמשכים. הן כלים דיפלומטיים לכינון שלום, בצורה של מניעת סכסוכים, ניהולם ויישובם. הן יכולות להיות גם כלים לבניית שלום, ביחס לסוגיות כגון שיקום, משילות וסדרי ביטחון וניהול אזרחי זמניים לאחר המלחמה. הן מאפשרות למקד את תשומת הלב בסוגיות הבוערות, מכנסות את כל השחקנים הרלוונטיים במסגרת דיפלומטית רב-צדדית בחסותם של יזמים אמינים, מעודדות תנופה מדינית, מסיימות מלחמות באופן רשמי ומקדמות הסכמי שלום, קובעות מפות דרכים ולוחות זמנים, ואפילו תאריכי יעד קשים ליישום, ומכוננות סדר יום שמתניע תהליכי שלום מהותיים ובני-קיימא.

ללמוד מניסיון העבר

הסכסוך הישראלי-פלסטיני נושא שובל של ועידות שלום. מוועידת לוזאן ב-1949, דרך ועידת ז'נבה ב-1973, ועידת מדריד ב-1991, ועידת אנפוליס ב-2007 ועד ועידת פריז ב-2017. הן לא היו הצלחה מסחררת, וגם לא כישלון מוחלט. ועידת לוזאן היתה זירה רב-צדדית של משא ומתן, שכשלה בניסיון להרחיב את היריעה המדינית מעבר להסכמי שביתת הנשק של רודוס ולהשיג שלום קבוע בין ישראל לשכנותיה.

באופן דומה, ועידת ז'נבה לא הניבה תוצאות לאחר מלחמת יום הכיפורים (וסוריה כלל לא השתתפה בה). ועידת פריז נכשלה, בעיקר משום שישראל והפלסטינים לא נכחו בה. ובנימה חיובית יותר, מדריד ואנפוליס היו מסגרות דיפלומטיות יעילות לניהול משא ומתן לאחר שהתכנסו, ולא במהלך הוועידה עצמה. ההיגיון של ועידת שלום כמתווה של מפת דרכים רשמית וכמסגרת לקביעת סדר יום לשלום רלוונטי ביותר בימים אלה, כשיש לתכנן את "היום שאחרי" בדחיפות, עוד בטרם סיומה הרשמי של המלחמה הנוכחית.

החזון המדיני ארוך הטווח קשור באופן מובנה בדאגה המיידית לביטחון, משילות, שיקום ופירוז של רצועת עזה. תהליך מדיני יכול לרתום שחקנים בינלאומיים משמעותיים לסייע בשיקום הרצועה בעתיד הקרוב.

ועידת מדריד התניעה תהליכי משא ומתן שהבשילו מאוחר יותר לתהליך השלום עם הפלסטינים ולהסכם השלום בין ישראל לירדן. אפשר ללמוד מכך כי ועידת שלום בינלאומית בעקבות מלחמת ישראל-חמאס היא מרכיב מדיני-דיפלומטי הכרחי (גם אם לא מספק) במסגרת מפת הדרכים שתוביל לשיקומה של רצועת עזה ולמשא ומתן לקראת יישוב בדרכי שלום של הסכסוך הישראלי-ערבי.

בעתיד רצועת עזה תהיה חייבת להיות קשורה בצורה אורגנית לגדה המערבית. ועידת השלום יכולה להיות מעין "ארוע סף" שיקבע שעון דיפלומטי למעבר מהטווח הקצר לבינוני, שיושלם שלוש עד חמש שנים מתום הוועידה ועד חתימה על הסכמי שלום בין ישראל לבין ערב הסעודית ובין מדינת ישראל לבין מדינת פלסטין.

על סדר היום

בוועידת השלום, שתישא אופי טקסי וסימבולי (ככל הנראה לא יתקיים בה משא ומתן מהותי במהלך ימי כינוסה, ארבעה או חמישה), ישתתפו החברות הרלוונטיות בקהילה הבינלאומית מכל רחבי העולם, בהובלת ארה"ב והחברות הקבועות האחרות במועצת הביטחון של האו"ם. כחלק מסדר יום לדיון במהלך ועידת השלום, היא אמורה לכלול את הסעיפים הבאים:

1. הכרה בינלאומית מותנית במדינה פלסטינית מפורזת בגבולות שייקבעו על בסיס קווי 1967, כחלק ממשא ומתן לשלום (אחרי הוועידה) בין ישראל לפלסטינים.

2. הקמתה של "סמכות מעבר" בחסות האו"ם (או כל מסגרת בינלאומית אחרת) ברצועת עזה לתקופה של שנתיים עד שלוש שנים. סמכות זו תכלול כוחות שמירת שלום או אכיפת שלום רב-לאומיים עם מנדט ברור בנושאי ביטחון וניהול, שיחליפו בהדרגה את הנוכחות של צה"ל ברצועה, בתיאום מלא עם ישראל ועם הרשות הפלסטינית הקיימת.

3. "תוכנית מרשל למזרח התיכון" עבור שני החלקים של הרשות הפלסטינית – רצועת עזה והגדה המערבית. זו תשפר את המשילות, היכולות הפיזיות והתשתיות של הרשות, בדרך לבנייתה של מדינה פלסטינית, על בסיס מנהיגות לגיטימית חדשה שתיבחר באופן דמוקרטי.

4. חידושן של שיחות שלום עם מעורבות מוגברת ופעילה מצדה של הקהילה הבינלאומית, בדרך המובילה לפתרון של שתי מדינות, וחתימה על הסכמי שלום בין ישראל לבין כל המדינות החברות בליגה הערבית, בהתאם לעקרונות של יוזמת השלום הערבית (2002).

בדומה לוועידת מדריד, ועידת השלום תפתח רשמית בערוצי משא ומתן דו-צדדיים ורב-צדדיים שיתקיימו לאחריה. ישתתפו בהם ישראל והפלסטינים (במסלול הדו-צדדי) בהשגחה של חברות "הקוורטט" (ארה"ב, האו"ם, האיחוד האירופי ורוסיה), בנוסף לסין ומדינות "הרביעייה האזורית" (מצרים, ירדן, איחוד האמירויות וערב הסעודית). במקביל ייפתחו ערוצי משא ומתן במסלול רב-צדדי לדון בסוגיות הבוערות של שיקומה המיידי של עזה, ובטווח ארוך יותר, בשיתוף פעולה בנושאים אזוריים כגון פיתוח כלכלי, איכות הסביבה ופיקוח על נשק.

ללא אופק מדיני המבוסס על ועידת שלום שתוביל לשינוי המציאות, ישראל עלולה למצוא את עצמה, בניגוד לרצונה, שקועה עמוק בבוץ העזתי לאורך שנים ארוכות. מוצע כאן תכנון במודל משולב (היברידי) לוועידת השלום; מודל שיכלול סוגיות מותנות של סיוע הומניטרי ולוגיסטי מיידי לרצועת עזה, הקמה של סמכות בינלאומית זמנית לניהול הרצועה בתקופת מעבר מוגבלת בזמן, משא ומתן משמעותי שיביא להקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת לצדה של מדינת ישראל וכן השלמתם של הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב, בראשן ערב הסעודית.