בספטמבר 2019, ערב יום השנה ה-18 לפיגועי 11 בספטמבר, תוכננה פסגת שלום בקמפ-דיוויד בהשתתפות נשיא ארה"ב דונלד טראמפ למנהיגי טליבאן. הפסגה בוטלה ברגע האחרון בשל פיגוע שהתרחש זמן קצר לפני כן נגד חיילים אמריקאים באפגניסטאן. טראמפ חשף בטוויטר את היוזמה האמריקאית כלפי טליבאן והפתיע רבים בעולם. עצם העובדה שוושינגטון מזמנת את ראשי הארגון שאת שלטונו הפילה ב-2001, הצביעה על שינוי דרמטי במדיניות האמריקאית.
הפסגה בקמפ-דיוויד הייתה אמורה להיות שיאו של משא ומתן שהתקיים בין ממשל טראמפ לטליבאן החל מ-2018. המשא ומתן הזה כלל מספר סבבי שיחות בדוחא, בירת קטאר, והוביל לבסוף לחתימה על "הסכם להבאת שלום לאפגניסטאן" בפברואר 2020 בנוכחות שר החוץ מייק פומפאו וראש הלשכה המדינית של טליבאן, מולא עבד אל-גאני בראדר. בעקבות השתלטות טליבאן ונסיגת ארה"ב מאפגניסטאן ערב יום השנה ה-20 לפיגועי 11 בספטמבר, נולד מחדש הדיון סביב ההסכם של ממשל טראמפ עם טליבאן ויש כמה לקחים שניתן ללמוד ממנו.
סוגיית המגעים עם טליבאן מתחברת לדיון הער בתחום היחסים הבינלאומיים סביב הדילמה שאותה כינה פרופ' רוברט מנוקין "התמקחות עם השטן" (Bargaining with the Devil). האם נכון לדבר עם ארגוני טרור או עם "מדינות סוררות" ומתי כדאי לנסות להגיע איתם להסכמים? החוקרים בתחום חלוקים בדעתם ומציירים תמורה מורכבת. בין היתר, הם מבחינים בין משא ומתן טקטי (למשל על חילופי שבויים) למשא ומתן אסטרטגי (למשל על הסכם פוליטי ארוך טווח) ומציעים הבחנות שונות בין ארגונים שיכולים להיות פרטנר לשיחות לבין ארגונים שלא.
המתנגדים למשא ומתן שכזה טוענים שמדובר בצעד שהוא גם לא מוסרי וגם מסוכן, משום שהוא נותן לארגוני טרור לגיטימציה ועלול רק לעודד שימוש באלימות. בנוסף לכך, אי אפשר לסמוך על הבטחות של ארגונים אלו, וגם אם גורמים בהנהגתו יסכימו לפשרות – הם לא יוכלו לכפות אותן על כל הפעילים. המצדדים, מנגד, טוענים שלפעמים המציאות מחייבת דיאלוג עם ארגוני טרור ושצריך להציע להם אלטרנטיבה פוליטית כדי שיניחו את נשקם, כפי שקרה למשל עם IRA בצפון אירלנד או FARC בקולומביה. התומכים בגישה זו מדגישים שהיא נכונה במיוחד כשמדובר בארגונים הזוכים לתמיכה ציבורית רחבה, וחלקם גם מציינים שטרוריסט בעיני האחד הינו לוחם חירות בעיני האחר.
הדילמה לגבי הדיאלוג עם טליבאן העסיקה את ארה"ב לאורך שנות המלחמה באפגניסטאן. כבר בתקופת ממשל אובמה היו גורמים (ובהם השליח לאפגניסטאן ריצ'רד הולברוק) שטענו שלצד הפעילות הצבאית, יש צורך גם בפעילות מדינית שסופה הסכם פוליטי הכולל את טליבאן ויאפשר נסיגה אמריקאית. טראמפ האמין שארה"ב צריכה לצאת מאפגניסטאן כמעט בכל מחיר, והצהיר על כך עוד לפני בחירתו. ממשלו יזם כאמור שיחות ישירות ופומביות עם טליבאן ובהסכם שנחתם הוא התחייב לנסיגה הדרגתית במשך 14 חודשים (עד מאי 2021), שחרור 5,000 אסירי טליבאן והסרת הסנקציות על בכירי הארגון. טליבאן התחייב מצדו להימנע מהתקפות נגד כוחות ארה"ב ונאט"ו ולא לאפשר לאל-קאעדה ודאעש לפעול בשטחים שיועברו לשליטתו.
ההסכם בין ארה"ב לטליבאן לא כלל את ממשלת אפגניסטאן. טליבאן אומנם הסכים לפתוח בשיחות עם קאבול, אבל לא הייתה התנייה של הנסיגה בבניית הסדרים פוליטיים פנימיים כמו חוקה או זכויות נשים. כמו כן, ההסכם נועד לעצור את ההתקפות על הכוחות הבינלאומיים, אבל הוא לא מנע הסלמה בפעולות הטרור של טליבאן ואת השתלטותו ההדרגתית על המחוזות. מבקרי ההסכם טענו שמרגע שנקבע המועד לנסיגה, טליבאן נערך להשתלט מחדש על אפגניסטאן והשיחות עם הממשלה בקאבול הפכו חסרות משמעות. תומכי ההסכם טענו שהוא יביא לסיום 20 שנות מלחמה.
הזירה האפגנית היא ייחודית ומורכבת במיוחד וצריך להיזהר מאוד מהשוואות ומהעתקת מסקנות לזירות אחרות בכלל, ולזירת ישראל-עזה בפרט. יחד עם זאת, האם ניתן בכל זאת למתוח קווים זהירים בין ההסכם של טראמפ עם טליבאן לבין ההסדרים של בנימין נתניהו עם חמאס בשנים האחרונות? ואם כן, איך הם מתחברים לוויכוח בשאלת המשא ומתן עם ארגוני טרור? נדמה שכן.
הן בזירה האפגנית והן בזירת עזה ניתן להצביע על שינוי רדיקלי ממדיניות של מלחמת חורמה ושאיפה להפלת משטר למדיניות של דיאלוג והסדרה. שני המקרים גם מלמדים אותנו על מגבלות הכוח ועל תהליכי למידה בזירות סכסוך (של שני הצדדים) ומדגימים את הפער בין הצהרות של ממשלות כנגד משא ומתן עם ארגוני טרור לבין מדיניותן בפועל. במקרה של נתניהו מדובר בפער גדול במיוחד, הואיל ובספריו הציג תפישת עולם עקרונית נגד דיאלוג עם ארגוני טרור. ערב ניצחונו בבחירות 2009 הוא הבטיח פומבית להפיל את שלטון חמאס.
בשונה מנתניהו, ששמר בחשאיות על המגעים ועל ההבנות שהושגו עם חמאס ומעולם לא הציג את תוכנן לציבור (מדיניות זו התאימה לשני הצדדים), טראמפ הפך את המגעים עם טליבאן למהלך פומבי, שכלל מפגשים בין נציגים בכירים. ההסכמות שהושגו פורסמו באופן רשמי (לצד טענות על קיומם של נספחים חשאיים). שני המקרים משקפים היטב גם את הדילמה שעולה מהמחקר: מצד אחד, טראמפ ונתניהו למדו להכיר בכך שחמאס וטליבאן הם חלק מהזירה ורצו לנסות לגבש עמם כללי משחק חדשים, אך מצד שני מבקריהם טוענים שהם העניקו לארגונים אלו לגיטימציה, העצימו אותם והגיעו להסדרים שקרסו במבחן התוצאה. בדיון זה חשוב להתייחס גם לשאלת האלטרנטיבה ולתהות אילו חלופות אחרות היו או לא היו בכל שלב, ולמה לא נבחרו.
גם ממשל ביידן וגם ממשלת בנט-לפיד עלו לשלטון כשההסדרים שהתגבשו היו כבר עובדה מוגמרת והם נדרשו להכריע לגבי המשך קיומם. אצל ביידן, ההסכם עם טליבאן כבר היה חתום. אצל בנט-לפיד, מדובר היה במסגרת הבנות שנתניהו תחזק וסביבה התגבשה גישה מסוימת ומערכת ציפיות. ביידן, כידוע, קיבל הכרעה: הוא אומנם עיכב את הנסיגה במספר חודשים אך השלים אותה במלואה, כפי שנקבע בהסכם. אצלנו, לעומת זאת, מבצע "שומר החומות" הוביל גורמים שונים בישראל ובעולם לקרוא לשינוי גישה. בעוד שאצל נתניהו נעשה ניסיון להשתמש במאמצי ההסדרה על מנת להגביר את הפיצול בין הגדה לעזה ואת החלשת הרשות הפלסטינית, גורמים בממשלת בנט-לפיד ובקהילה הבינלאומית מעוניינים כעת לחזק את הרשות ולהחזיר את מעורבותה ברצועת עזה.
המשא ומתן בין ארה"ב לטליבאן יכול ללמד את ישראל על הסיכונים שקיימים במהלכים מסוג זה, ועל כך שגם כשמובן שיש צורך בדיאלוג עם שחקנים "סוררים", חשוב שלא כל האסטרטגיה המדינית תתבסס רק על נדבך זה ושהמגעים יהיו כחלק ממהלך מדיני רחב יותר, הכולל גורמים בינלאומיים ומקומיים נוספים וחשיבה חשיבה מדינית ארוכת טווח.
**המאמר פורסם בהארץ, 14 בספטמבר 2021
