ניירות מדיניות והמלצות
/ קיימות אקלימית מדינית
האיחוד האירופי (להלן א"א) הוא השחקן המוביל בעולם בהתוויית מדיניות אקלים: בקביעת יעדים שאפתניים ובהעמדת מערך תמריצים פוזיטיביים ונגטיביים נרחב כלפי פנים וכלפי חוץ למימוש מדיניות זו. שאיפתו היא להשפיע גם על שאר מדינות העולם. לשם כך הא"א מנצל את כוחו הנורמטיבי, הכלכלי, הרגולטורי והפיננסי, ומפנה אותו כלפי מדינות שלישיות, ובהן ישראל.
חלק ממדיניותו נובעת מסדר יום נורמטיבי; כיצד ראוי שהעולם יתנהל ביחס לשמירת החיים על פני כדור הארץ. זהו סדר יום אשר משפיע ומושפע בין היתר מהמפה הפוליטית באירופה, בה מפלגות ירוקות התחזקו במדינות חברות רבות ובפרלמנט האירופי, וישנה תביעה ציבורית הולכת וגדלה לאמץ סדר יום מקיים.
חלק מרכזי של מדיניות הא"א נובע מאינטרסים עצמיים: אינטרס כלכלי להיות מוביל טכנולוגית בתחום הירוק כדי למשוך השקעות ולייצר מקומות תעסוקה, תוך מעבר למודל צמיחה בת-קיימא, ואינטרס מדיני לשמר ולחזק את מעמדו בעולם. לאלו נוסף אינטרס בטחוני הנובע מההבנה שסביבה העוברת טלטלות אקלימיות טומנת בחובה איומים של חוסר יציבות חוצי-גבולות ובהם: סכסוכים, טרור, פליטים והגירה, זיהום ועוד. בנוסף, גישת האוטונומיה האסטרטגית של הא״א, שמשלבת היבט כלכלי-בטחוני, ומבקשת להסתמך יותר ויותר על משאבים עצמאיים, מהווה זרז במעבר מתלות בספקי אנרגיה חיצוניים להפקת אנרגיה מתחדשת שתיוצר בתוך הא״א.
גם בישראל עלתה לאחרונה המודעות כי מערכת השיקולים בהקשר האקלימי אינה סביבתית גרידא, וכי לסוגיות אקלימיות השפעה רחבה על הביטחון הלאומי, הנובעת מכך שהמזרח התיכון הוא אזור פגיע במיוחד מבחינת שינויי אקלים ומהיותם של שינויי אקלים מכפילי איומים. להבדיל מאירופה, מודעות זו טרם תורגמה לכוח פוליטי או למדיניות לאומית סדורה.
בסד הלחצים השונים בו ישראל נתונה, וכחלק מאי-היציבות הפוליטית, סדר היום האקלימי נדחק לתחתית הרשימה, וכיום ישראל מציגה מדיניות אקלים שאינה מספקת בהשוואה למדינות מפותחות בא"א ובOECD. בתחום כמו מעבר לאנרגיה מתחדשת ישראל מפגרת אפילו בהשוואה לחלק ממדינות האזור המתפתחות, כמו ירדן ומרוקו. להבדיל, ישנם תחומים בהם היא מובילה, כמו ניהול משק המים ומענה למדבור.
בנייר זה נעמוד על הנכסיות הדו-כיוונית אך לא סימטרית בין הא"א לישראל בתחום האקלים. אמנם בתחום הבטחוני-מדיני אין שני ליחסים האסטרטגיים עם ארה"ב, אך ברוב התחומים האחרים הא"א הוא השותף הראשי של ישראל. מתוך מוטת השפעתו הכלכלית של הא"א על ישראל נובעת גם יכולתו להשפיע עליה בסוגיות של מדיניות סביבתית ואקלימית. בנוסף, לא"א מגוון כלי מדיניות בילטרליים ואזוריים המכוונים להשפיע בתחום זה.
נייר זה טוען כי נכסיות הא"א עבור ישראל בתחום משבר האקלים מובילה בפער ניכר בהשוואה לכל גוף או מדינה אחרים. סביבתית, אנו מושפעים משכנותינו ומאקלים אזור המזרח התיכון, שקצב ההתחממות שלו הוא המהיר בכדור הארץ, אך בכל הקשור לאימוץ מדיניות אקלימית ולהשפעה כלכלית של המדיניות הירוקה, עיננו נשואות לאירופה. עם זאת, להשפעת הא"א יש מגבלות. הוא אומנם משפיע ברמת המיקרו וברמת הביניים על צעדים ומדיניות נקודתיים, וגם מציב את היעד אליו המשרד להגנת הסביבה שואף להגיע, אך ברמת המאקרו הממשלתית הכוללת, של חוק ומדיניות אקלים כלליים, השפעתו מוגבלת.
הנייר יעמוד על הפערים שבין מדיניות האקלים של הא"א לבין זו של ישראל, על החוזקות והחולשות של כל צד, ועל הכלים האקלימיים שהא"א מעמיד לרשות ישראל ושכנותיה, במטרה להתמקד בנכסיות הדו-כיוונית לנוכח האתגר האקלימי, ובצעדים אפשריים למימוש מלא יותר של נכסיות זו.
הנייר נחלק לחמישה פרקים. הפרק הבא עוסק בא"א, וסוקר את מדיניות האקלים שלו ואת כלי המדיניות שלו כלפי פנים ובעיקר כלפי חוץ, וכלפי מדינות דרום הים התיכון. הפרק השלישי בוחן את מקומה של ישראל בתכנית האקלים האירופית. לאחר הערכת מדיניות האקלים של ישראל, נסקרים היחסים הבילטרליים בתחום בין הא"א לישראל, ולאחר מכן המסגרות האזוריות. החלק האחרון בוחן את הנכסיות ההדדית ואת הצעדים שיש לנקוט בהם מצד ישראל והא"א כדי לממש נכסיות זו באופן מיטבי ביחסים הבילטרליים ובמסגרות האזוריות.
* מסמך זה הינו חלק מסדרה של מחקרים ומסמכי מדיניות העוסקים בתווך שבין אקלים למדיניות-חוץ במסגרת פרויקט של מכון מיתווים, ובתמיכה ושותפות של קרן גלייזר.
