נסיגת הדמוקרטיה בישראל גובה מחיר גם במדיניות החוץ

ג'ו ביידן הדמוקרטי ניצח את דונלד טראמפ הפופוליסט, ונדמה שהעולם כולו נושם לרווחה. אבל זהו אינו מצב. בשני העשורים האחרונים התחזק בהדרגה כוחם של מנהיגים ומפלגות א-ליברלים במדינות רבות בעולם, וגם בישראל. מדובר בגורמים שפעלו בעבר בשוליים והיו בעלי השפעה מוגבלת, אך מצאו את דרכם למוקדי כוח, לרוב בעזרת אותם מנגנונים דמוקרטיים שהם פועלים לקעקע (תוך הדגשת עקרון הכרעת הרוב).

המאבק בין הכוחות הדמוקרטים-ליברלים לכוחות הפופוליסטים יימשך ללא קשר לנצחונו של ביידן. גורמים הא-ליברלים מציגים בגלוי את שאיפותיהם להסיר מגבלות שהדמוקרטיה מחילה על נציגים נבחרים, לרכז את מירב הכוח השלטוני אצל הרשות המבצעת, להחליש את מערכת האיזונים והבלמים בין הרשויות השונות, לפגוע בעצמאות מערכת המשפט ולהכפיף את שלטון החוק לצרכים פוליטיים צרים. כל זאת, תוך התערבות מוגברת בחיי האזרחים ופגיעה בחופש ובזכויות פרט בסיסיות. בכך הם פועלים לרוקן מתוכן את הדמוקרטיה ממרכיביה המהותיים-ערכיים הלכה למעשה.

מדד הדמוקרטיה הליברלית בעולם לשנת 2020, שפרסמה אוניברסיטת גטבורג בשבדיה, מצביע במובהק על מגמת השחיקה בדמוקרטיה העולמית ועל השינוי שחל במשטרים פוליטיים של מדינות מפותחות מדמוקרטיות לאוטוקרטיות. המדד – שמדרג מדינות לפי יישום נורמות הדמוקרטיה הליברלית, תוך שקלול שורת משתנים כגון זכות הבחירה, בחירות הוגנות, שוויון בפני החוק, חופש ההתאגדות, חופש הביטוי – מציין כי לראשונה מאז 2001, יש בעולם כיום יותר מדינות המוגדרות אוטוקרטיות מאשר דמוקרטיות. אליו ניתן לצרף את מדד הדמוקרטיה הגלובלית של "אקונומיסט" הקובע כי מצב הדמוקרטיה בעולם הוא כעת הגרוע ביותר מאז 2006.

מגמה זו אינה פוסחת על ישראל. מבין 36 המדינות המפותחות שחברות ב-OECD (בטרם צירוף קולומביה), המדינות שבהן התרחשה הירידה החדה ביותר בערכי מדד הדמוקרטיה הליברלית ב-20 השנים האחרונות הן טורקיה, הונגריה, פולין, ארה״ב, צ׳כיה וישראל.

ניתן בטעות לחשוב, שהבחירה בסוג השלטון והפגיעה בדמוקרטיה היא עניין פנימי בלבד, ללא השלכות על תחום מדיניות החוץ והיחסים הבינלאומיים. אולם, כשבודקים את יעילות מדיניות החוץ של מדינות שונות, תוך השוואה למצב הדמוקרטיה בהן, מגלים שדמוקרטיות ליברליות מצליחות יותר באופן מובהק, ולהיפך. לדוגמא, מדד הגלובליזציה הפוליטית מראה שככל שהמערכת הפוליטית במדינה מסוימת היא יותר דמוקרטית וליברלית יותר, כך גוברת נוכחותה הדיפלומטית של אותה מדינה בזירה הגלובלית, רמת שיתוף הפעולה שלה עם ארגונים בינלאומיים מתחזקת, וכמות ההסכמים הבילטרליים עליהם חתמה גדלה.

יש גם מתאם גבוה בין מצב הדמוקרטיה הליברלית ליכולת להפעיל ביעילות עוצמה רכה. מדדי סיוע החוץ והמוניטין הבינלאומי, שבוחנים כלים מרכזיים בהשגת יעדים מדיניים, מראים זאת במובהק. דבר דומה מתגלה גם בתחום קידום השלום והביטחון. מדד השלום הגלובלי מראה שככל שמדינה מאופיינת במשטר דמוקרטי-ליברלי יותר, כך גדלה ההסתברות שהיא תהנה מקשרי שכנות טובים ומיחסי שלום, ושרמת היציבות הביטחונית שלה אל מול סכנות ואיומים חיצוניים תהיה גבוהה יותר.

בישראל נוהגים רבים להתפאר בהיותה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. ישראל אף עושה בכך שימוש מדיני מוצלח, כמו הצלחתה לחבור לקבוצת המדינות הדמוקרטיות המערביות באו"ם, או בחיזוק הברית עם יוון וקפריסין. אולם, נתונים השוואתיים מצטברים משני העשורים האחרונים מעידים על כרסום מתמשך ביסודותיה הדמוקרטיים. על פי מדד הדמוקרטיה, מבין חברות ה-OECD, ישראל דורגה ב-2020 במקום החמישי מהסוף, ומקדימה רק את פולין, מקסיקו, הונגריה וטורקיה. הפער בין מדד הדמוקרטיה הליברלית בישראל לבין הממוצע בקרב המדינות המפותחות, הולך ומתרחב בשנים האחרונות.

מיקומה הנמוך של ישראל במדד הדמוקרטיה אינו צריך להפתיע את אזרחי ישראל – המשך הכיבוש; ראש ממשלה שנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים; מערכת משפט וצדק שמותקפת על-ידי הממשלה עצמה; יו"ר כנסת שמסרב לקיים את פסקת בג"ץ; קשרי הון-שלטון-תקשורת פורחים; פעילות וחקיקה נגד ארגוני זכויות אדם ומבקשי מקלט; מניעת כניסת אזרחים זרים המבקרים את מדיניות ישראל בחסות חוק החרם; חוקי הסדרה ופגיעה בקניין הפרטי בשטחים; יחס לא שוויוני לאזרחים לא יהודים ולנשים; כפייה דתית – כל  אלו אינם יכולים להצביע על תוצאה אחרת. ישראל נמצאת בעיצומם של תהליכים שמושכים אותה מטה במדרון א-ליברלי חלקלק.

כמובן שישנם אלו שיעדיפו מדינה בעלת שלטון אתני ברור, שאינה דמוקרטית וליברלית. לדידם, ערכים חשובים כמו קדושת הארץ ושימור אופייה היהודי חשובים הרבה יותר מערכי שוויון וזכויות הפרט. אולם, גם הם צריכים להבין שמעבר לעיוות המוסרי שבדבר, יש לכך מחיר, לא רק עבור מי שאינו משתייך לקבוצת הרוב, אלא לכלל אזרחי המדינה. כפי שמראים הנתונים, המשמעות באה לידי ביטוי גם בזירת קשרי החוץ וביחסיה הבינלאומיים של ישראל. ככל שהמשטר פחות דמוקרטי-ליברלי, המדינה הופכת פחות אפקטיבית בהשגת יעדיה המדיניים וביכולתה לתת מענה למכלול האינטרסים של אזרחיה.

נוכח נסיגת הדמוקרטיה בישראל, אין זה מפתיע למצוא שהיא מדורגת במקום ה-32 מתוך 34 במדד הגלובליזציה הפוליטית. אין זה מפליא גם שישראל הצליחה להתברג למדד העוצמה הרכה – המדרג את המדינות המובילות בתחום – רק פעם אחת (ב-2015) ומיקומה עמד אז על 26 מתוך 30. אין פלא שישראל משקיעה הכי מעט בסיוע חוץ מבין כלל מדינות OECD, ולכן אין תמה שמבין כל המדינות המפותחות, ישראל נמצאת כמעט אחרונה גם במדד המוניטין הבינלאומי, כשרק טורקיה נמצאת מתחתיה. בהקשר זה, נראה כי מאמצי ישראל למצב ולשווק את עצמה כמובילה טכנולוגית ותרבותית, ככל הנראה אינם מניבים את הפירות בהיקף שניתן היה לצפות. ולבסוף, אין זה מפתיע שגם במדד השלום הגלובלי, נמצאת ישראל הרחק מאחורי יתר המדינות המפותחות ומקדימה מביניהן רק את טורקיה.

אמנם, בשנים האחרונות התעצם גל הפופוליזם העולמי, וגברה הדרישה הציבורית במדינות מסוימות להחלפת משטרים דמוקרטיים בממשלים סמכותניים. מגמה זו נשענת בין היתר על התחזקות פוליטיקת הזהויות, לצד העמקת הפרסונליזציה הפוליטית, המעניקה לזהות המנהיג חשיבות גבוהה יותר מאשר לערכים, לרעיונות ולמוסדות. ובכל זאת, המוסדות והנורמות השולטים בסדר העולמי עדיין מבוססים על ערכי הדמוקרטיה הליברלית. מדדי השלום, המוניטין והעוצמה הרכה מבטאים בבירור כיצד מרבית הציבור בעולם עדיין תופש את מה שמחובר לסדר הדמוקרטי-ליברלי כטוב ואת מה שמנוגד לו כרע. מדינות דמוקרטיות-ליברליות עדיין מצליחות להשיא את עוצמתן, ובכך להניב הישגים משמעותיים עבור כלכלתן ואזרחיהן לאורך זמן, בצורה מיטבית ביחס למדינות אוטוקרטיות או משטרים פופוליסטיים.

לכן, מבחינה תועלתנית, אזרחים ומדינות צריכים לשאוף לחיזוק הערכים והנורמות הדמוקרטים-ליברלים במשטרם. אולם יותר מכך, במסגרת המאבק שמתחולל בין השקפת העולם הדמוקרטית-ליברלית לפופוליסטית, על מדינות ואזרחים לבחור צד ולנקוט עמדה ערכית. מבחינת אזרחי ישראל, חיזוק הדמוקרטיה הליברלית היא עמדה תועלתנית נבונה, אך חשוב מכך – זוהי עמדה ערכית ומוסרית הכרחית. במאבק המתחולל על עיצוב דמות החברה והמדינה, מחובתנו להגן על מוסדותיה הדמוקרטיים, על הפרדת הרשויות ושלטון החוק, ולהיאבק על סיום הכיבוש, שוויון והגנה על מיעוטים, צדק חברתי, וכיבוד זכויות האדם והאזרח.

 

**המאמר התפרסם באתר הארץ, 3 בפברואר 2021

ניוזלטרצרו קשרתמיכה במכון