״הסכמי אברהם״ הם קרש הצלה אפשרי לביידן וליורש העצר הסעודי

כל הפרסומים / ישראל והמזרח התיכון

פרשנים ערבים רבים במפרץ מתעקשים בחודשים האחרונים שלמדינותיהם, ובראשן סעודיה ואיחוד האמירויות, אין כל קשר למלחמה באוקראינה. זוהי כמובן עמדה נוחה שמאפשרת לשלטונות בריאד ואבו-דאבי להימנע מבחירת צד ולשמור על יחסים צבאיים, מדיניים וכלכליים עם רוסיה. ובכל זאת, כל אחד מהפרשנים הללו יודע בתוכו שהמלחמה על אדמת אירופה נוגעת מאוד למתרחש במזרח התיכון, ובאופן מיוחד – לאזור המפרץ. תעיד על כך בראש ובראשונה שאיפתו של האיחוד האירופי להתנתק מהתלות האנרגטית ברוסיה והחזרה לחיקה החם של סעודיה.

במדינות המפרץ מבינים היטב כי המלחמה באוקראינה מסמנת חלון הזדמנויות נדיר: כשמחירי האנרגיה והמזון נעים מעלה, זכויות האדם נעות מטה. הדבר נכון במיוחד ביחס ליורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן. מי שהיה פרסונה נון-גראטה בוושינגטון לאורך השנה הראשונה של ממשל ביידן, מוצא עצמו כעת מחוזר על-ידי הבית הלבן כשעל הפרק איתחול מחדש ליחסים.

בן סלמאן עדיין נוטר טינה. הוא טרם התגבר על מה שנתפס בעיניו כהשפלה מצד ביידן ואנשיו. יחד עם זאת, בתור השליט דה-פאקטו של סעודיה, הוא מבין שהתמיכה האמריקאית נחוצה לו על מנת לבצר את מעמדו ולרשת את אביו. גם עבור ביידן, הביקור בסעודיה אינו דבר פשוט. מי שהחל את דרכו הנשיאותית כאביר זכויות האדם יצטרך כעת ללחוץ ידיים ולחייך לאיש שאותו האשים בדיכוי אלים וברצח העיתונאי הגולה ג'מאל חאשוקג'י. בנקודה הכואבת הזאת נכנסים "הסכמי אברהם" כקרש הצלה אפשרי לשני הצדדים: אם איתחול היחסים יכלול התחממות ביחסי שתי המדינות המרכזיות באזור – ישראל וסעודיה – הצדדים הפחות נעימים של התהליך בציר ריאד-וושינגטון ייבלעו באור הזרקורים.

ממשל ביידן החל את דרכו כשתשומת הלב שלו ממוקדת בסין ורוסיה ואילו המזרח התיכון מצוי בתחתית סדר העדיפויות. גם הסכמי אברהם לא זכו ליחס מיוחד מצדו של הבית הלבן. בתחילה, הממשל כלל לא היה בטוח שכדאי לקרוא להם בשם זה. לפחות חלק מאנשיו של נשיא ארה"ב היו משוכנעים שעיסוק בהם רק ינציח את מורשת קודמו בתפקיד, דונלד טראמפ. מעבר לכך, היחסים עם סעודיה ואיחוד האמירויות היו בנקודת השפל וביידן לא חסך ביקורת על התנהלותן בתימן.

אלא שעם הזמן התברר שהסכמי אברהם, הממשיכים להניב תשואות נאות לצדדים במסחר, יחסים דיפלומטיים וביטחון, הם אחת מנקודות האור הבודדות במזרח התיכון ובעולם. לביידן התחוור שמדובר בסיפור הצלחה אזורי נדיר שכדאי לפרוס עליו חסות. אין לו ממש אלטרנטיבות אזוריות אחרות: הסוגיה הפלסטינית תקועה מתמיד והשיחות בין ישראל ללבנון על סימון הגבול הימי תקועות. מאידך, היחסים בין ישראל למדינות המפרץ ומרוקו ממשיכים להתפתח בקצב מסחרר.

אם כך, מדוע לא לנסות ולהרחיב את הסכמי אברהם? נראה שגם בסעודיה לא מתנגדים לכך עקרונית. אחרי הכל, בן סלמאן רמז לא פעם שהוא תומך בחימום היחסים עם ישראל. ריאד ממשיכה לדבוק באופן רשמי ביוזמה הערבית כתנאי לנורמליזציה עם ישראל, אך בפועל, 20 שנה אחרי שהוצגה לראשונה, סעודיה אינה שמה יהבה ברצינות על קידומה או על הניסיון לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בין אם מתוך כבוד ויראה לאביו, המלך סלמאן, בין אם תוך מחשש לתגובה חריפה מצד הקיצוניים בממלכה ובין אם מתוך נקמנות כלפי ממשל ביידן – יורש העצר הסעודי יימנע מנורמליזציה מלאה עם ישראל בטווח הזמן הקרוב. יחד עם זאת, הסכמים עם ישראלי בתחום התעופה, ההשקעות או שיתוף הפעולה הכלכלי הם אפשרות סבירה להתקדמות.

המתנגדים של הסכמי אברהם בישראל, בעולם הערבי ובארה"ב רוטנים על כך שההתחממות בציר ריאד-ירושלים שוב לא תכלול את הפלסטינים, בדיוק כפי שקרה לפני שנתיים כשנחתמו ההסכם עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו. ואולי השאלה צריכה להיות הפוכה: האם הנושא הפלסטיני עשוי להיפתר אם לא תהיה התחממות בין סעודיה לישראל? המצב בעולם הערבי בכלל ובסעודיה בפרט אינו כפי שהיה לפני 20, 30 או 40 שנה. האיום האיראני מורגש היטב בסעודיה כבר כמה שנים לנוכח הירי שמבצעים החותים, שלוחיה של איראן בתימן, לעברה. מעבר לכך, היחסים בין הפלסטינים לעולם הערבי כולו (לא רק עם סעודיה ואיחוד האמירויות, אלא גם עם מצרים וירדן) נמצאים במבוי סתום כבר כמה שנים.

"האביב הערבי" גרם להתקפי חרדה בכל בירות ערב וישראל כבר לא נתפסת כאויבת הגדולה. בן סלמאן ממוקד בשיפור ופיתוח הכלכלה הסעודית. התהליכים שמתרחשים במזרח התיכון ובעולם גורמים לו למנהיגים אחרים באזור לשים דגש רב יותר על נושאי פנים. כל אלה מעניקים לישראל יתרון אסטרטגי חשוב. לצד זאת, נותרת השאלה החשובה כל-כך לעתידה של ישראל: מה בכל זאת ניתן לעשות על מנת לחבר את הסוגיה הפלסטינית להסכמי אברהם ועל מנת לשפר את המצב בגדה ובעזה?

למרות ההישענות על היוזמה הערבית, אין מה לבנות על מדינות המפרץ כגורם פעיל בעניין זה בעת הנוכחית. מנהיגיהן סבורים שהסוגיה הפלסטינית, חשובה ככל שתהיה, אינה מעפילה על אתגרים ואיומים אחרים באזור. מדינות הנורמליזציה – אלה שכבר חתמו על ההסכמים עם ישראל ואלה שעתידות לעשות זאת – לא יסכימו לסיפוח או לצעדים דרמטיים ישראליים אחרים שיחריבו את החזון של שתי המדינות, אך הן גם לא יתערבו בניהול הסכסוך על-ידי ישראל.

דרך הפעולה היעילה, אם כן, היא ליצור תשתית של חיבורים כלכליים בין ישראל, הפלסטינים ומדינות האזור שתשרת את הצדדים ביום בו תתחלף ההנהגה ברמאללה וייפתחו אפשרויות חדשות לשיתוף פעולה מדיני. פיתוח תשתית מסוג זה יועיל להשגת שתי מטרות עיקריות: למנוע את קריסת הכלכלה הפלסטינית ולעודד דיאלוג לפיתוח עתידי. כרגע המצב נראה תקוע, אך הוא יכול להשתנות בכל רגע, בין אם בגלל גלי האלימות שתמיד יכולים לפרוץ בירושלים, בגדה או בעזה, ובין אם בגלל הליכתו של מחמוד עבאס (אבו-מאזן). הקשר הבילטרלי עם מדינות המפרץ וצפון אפריקה לא יפתור את הסוגיה הפלסטינית, בדיוק כמו שהשלום עם ירדן ומצרים לא פתרו את הסכסוך. אך בזכות הקשרים הללו יכולות להיבנות בריתות כלכליות שימנעו רעב, יעודדו צמיחה ויביאו ליציבות שהאזור זקוק לה לפני שהוא מתחיל לדבר על השלום.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-15 ביוני 2022