כל הפרסומים
/ ישראל וארה״ב
בדיון הציבורי סביב ההפיכה המשטרית שממשלת נתניהו מנסה להוציא לפועל, מקווים רבים ממתנגדיה שהממשל האמריקאי יתגייס למאבק בשם הערכים המשותפים לשתי המדינות. למעשה, הנשיא ג׳ו ביידן ואחרים בארה"ב הזכירו את מסגרת הערכים המשותפים כסיבה מדוע אל לממשלת נתניהו לפעול בדרך שתפגע בדמוקרטיה הישראלית, ובה בעת ביחסים בין המדינות.
הדגש הרב המושם על הערכים המשותפים עומד בניגוד מסוים לדרך בה הציגו חוקרים ומומחים שונים את הבסיס ליחסי ישראל-ארה"ב במשך שנים רבות. רבים מהם טענו שהיחסים המיוחדים מבוססים על אינטרסים ומושתתים על העובדה שישראל מהווה נכס אסטרטגי עבור ארה"ב ועל העובדה שהקשר משרת את האינטרסים של וושינגטון במזרח התיכון.
ואולם, יחסי ישראל-ארה"ב מבוססים בראש ובראשונה על ערכים ומסגרתם היא הבסיס עליו נוצרו הקשרים האסטרטגיים העמוקים בין שתי המדינות. על רקע זה עולה השאלה, מה הם אותם ערכים משותפים ומדוע הם מהווים יסוד משמעותי כל-כך בכינונם של היחסים המיוחדים. הרי ישראל איננה הדמוקרטיה היחידה שעימה מקיימת ארה"ב קשר.
המושג "ערכים משותפים" הוא רכיב אחד במכלול הגורמים העומדים בבסיס התמיכה האמריקאית בתנועה הציונית ובישראל. שני הרכיבים המשמעותיים האחרים הם דת והיסטוריה. האמריקאים הראשונים, הפוריטנים, הצדיקו את מסעם לארץ החדשה במונחים דתיים, אזרחיים ורפובליקנים אותם הם שאבו מהברית הישנה, התנ״ך היהודי. הם וצאצאיהם הסבירו ופירשו את מעשיהם ועלילותיהם בשפה ובמושגים תנ״כיים.
התנ״ך לא היה רק מקור של השראה לאמריקאים, הוא היה גם המעיין ממנו שאבו האבות המייסדים כאמיתות אשר בראייתם היוו את המסד לחברה האזרחית והרפובליקנית האמריקאית. הם ראו בהיסטוריה התנ״כית היהודית השתקפות של עצמם, ובאמצעותה הצדיקו את הזהות והערכים האמריקאיים ואת מחויבותם לחופש ודמוקרטיה. אלוהים הוא שהורה להם לצאת למסע המפרך ולחצות את השממה בדרכם לארץ המובטחת החדשה, ממש כפי שהורה לבני ישראל לצאת למסעם ממצרים לכנען, ביתם החדש. וכמו בני ישראל, כך גם האמריקאים, בנו בארצם החדשה חברה המבוססת על הציוויים התנ״כיים. הדמוקרטיה הליברלית והרפובליקנית היא לא רק מבנה של משטר, אלא סמן של זהות לאומית המושתת על התנ״ך.
כיוון שהאומה האמריקאית הצעירה חסרה סממנים של לאומיות ישנה, כמו היסטוריה משותפת, עבר משותף וטריטוריה משותפת – היא ראתה בדמוקרטיה הליברלית-רפובליקנית סממן של לאומיות. מתוך כך, ארה"ב רואה חובה לעצמה להפיץ את מסר הדמוקרטיה בעולם, והקמתה של מדינה יהודית דמוקרטית יצרה מיד שותפות וזיקה הדדית עמוקה בין שתי האומות. כך למשל, כאשר הנשיא הארי טרומן נפגש עם שר החוץ משה שרת, אמר לו האחרון שיעודה של ישראל הוא להוות מגדל אור של דמוקרטיה במזרח התיכון. על כך הגיב טרומן: ״ישראל כבר היתה דוגמה ומופת של דמוקרטיה בעבר. האם השופטים [מתקופת התנ״ך] לא היו המנהיגים הראשונים בעולם שנבחרו על-ידי אנשיהם?״
מושג נוסף שקשר יחד את שתי האומות הוא החלוציות (Pioneering). המושג הזה מהווה חלק מהתפיסה העצמית וזהותם הלאומית של האמריקאים, והם ראו בחלוץ הציוני ואחר-כך הישראלי שותף למהות עמוקה ויסודית זו.
גורם מרכזי שהצדיק בעיני האמריקאים את התמיכה בישראל היא ההיסטוריה של העם היהודי. התנ״ך סיפק את התשתית ההיסטורית לתמיכה בישראל, וזו השתלבה בהיסטוריה היהודית של אלפיים השנים האחרונות, שבמהלכן נרדף העם היהודי על-ידי הנצרות. פרוטסטנטים אמריקאים הביעו תחושות אשם בשל מה שראו כ״מעשי אכזריות שאי-אפשר לתאר״ שביצעו נוצרים כנגד יהודים לאורך ההיסטוריה. השואה החריפה עוד יותר את התחושה הזו. הזעזוע היה חריף במיוחד משום שהכנסייה הפרוטסטנטית הגרמנית סיפקה הנהגה רוחנית ואינטלקטואלית לפרוטסטנטים האמריקאים. אותה כנסייה גרמנית גם סיפקה תמיכה פסיבית למשטר הנאצי.
כל הגורמים שסקרתי הם התשתית לתמיכה האמריקאית בתנועה הציונית ובמדינת ישראל. תמיכה זו תמיכה חצתה תנועות, מעמדות וגופים, והביאה לכך שגורמי ממשל משתי המדינות קיימו יחסים קרובים כבר מהשנים הראשונות לקיומה של ישראל. בשנים אלה נזקקה ישראל לסיוע כלכלי, ואנשי ממשל ופקידים ודיפלומטים דיברו אלה עם אלה בצורה רצופה, קרובה ועמוקה, והכינו בכך את התשתית לקשר העמוק שעליו נבנו היחסים האסטרטגיים.
למרות הרטוריקה המקובלת בשנות השישים והשבעים וגם אחר-כך, ישראל לא היתה נכס אסטרטגי לארה"ב ומבחינות רבות אף הוותה נטל. ואולם, הקירבה הרבה בין שתי המדינות הביאה להגברת שיתופי הפעולה הכלכליים, הביטחוניים והאסטרטגיים, ומתוך כך ליצירת היחסים האסטרטגיים. אלה התחילו בשיתופי פעולה מודיעיניים בשנות החמישים והשישים, גברו בעקבות מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור, ועלו על מסלול חדש במרוצת שנות השמונים. הממסדים הביטחוניים של שתי המדינות הגבירו את שיתופי הפעולה ביניהם, עד שהיחסים הפכו לרשת סבוכה של קשרים השזורים אלה באלה.
ואולם, כל אלה הם תולדה של התשתית הערכית הקושרת בין שתי המדינות, ולא להיפך. כך, חיכוכים שהתרחשו בין וושינגטון לירושלים לאורך השנים לא פגמו ביחסים המיוחדים בין שתי המדינות, כיוון שיחסים אלה הושתתו כאמור בראש ובראשונה על דת, ערכים והיסטוריה. ממשלים אמריקאיים נקלעו לעימותים חריפים עם ממשלות ישראל בעבר, היו עימותים זמניים באופיים ותלוי זמן והקשר – אך כשעילת המשבר הפסיקה להתקיים גם המשבר הסתיים.
ממשלת נתניהו הנוכחית יוצרת מצב שונה וחסר תקדים. החשש הוא שבנימין נתניהו הורס כעת לא רק את יחסיו האישיים עם ראשי הממשל, אלא את מהות ושורשי התשתית שעליה מבוססים היחסים עם וושינגטון. סוגיות אסטרטגיות וביטחוניות הינן ברות פתרון, או אפילו יכולות להישאר לא פתורות, כמו סוגיית ההתנחלויות. אך הוויכוח על התשתית המהותית שעליה מבוססים היחסים המיוחדים לא ייפתר אלא כאשר ייעלם הערעור על אותה תשתית.
ההפיכה המשטרית אינה גורמת, אם כן, לעימות שאיננו קונקרטי ותלוי זמן והקשר, אלא מערערת את יסוד מוסד היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב. יש רק לקוות שלא נגיע לשלב שבו נלמד באיזו מידה הצליחה ממשלת נתניהו לחבל במה שהיא אבן יסוד שאין לה תחליף לביטחונה של מדינת ישראל, ומהי מחיר החבלה החמורה זו.
המאמר פורסם בהארץ ב-28 ליולי.
