המחנה הפרוגרסיבי בישראל מחפש כבר שנים ארוכות את דרכו חזרה למוקדי שלטון והשפעה, בזירות שונות ובכלים שונים. בשבועות האחרונים מסתמנת המחאה בבלפור כהבטחה התורנית, ויש אף שמוצאים הקבלות בינה לבין הפגנות פרו-דמוקרטיות במדינות אחרות. פעמים רבות, בדיונים על אסטרטגיות וטקטיקות לשינוי, עולה השאלה אם הפתרון יבוא מבחוץ – באמצעות מהלכים ולחצים מצד גורמים בינלאומיים, או מבפנים – באמצעות שכנוע הציבור ובניית מחנה מקומי. במקום הדיכוטומיה בין שתי האופציות, צומחת לה בשנים האחרונות אפשרות חדשה – למהלך משולב ומתואם, שכולל גם עשייה בתוך החברה הישראלית פנימה וגם שיתופי פעולה עם בעלי ברית בחו"ל.
תגובות הנגד שאנו עדים להן ברחבי העולם לעליית הלאומנות, הפופוליזם והימין הקיצוני מעודדות חיבורים בין גורמים פרוגרסיביים ממדינות שונות, יצירת מסגרות משותפות, ועשייה מתואמת. הדבר קורה בזירה הפוליטית ובחברה האזרחית כאחת. מצבו העגום של המחנה הפוליטי הפרוגרסיבי בישראל מקשה על מימוש הפוטנציאל שקיים בקשר עם מפלגות ומנהיגים ממדינות אחרות, אך בחברה האזרחית הישראלית – בה החידוד הרעיוני מובהק יותר ובה קיים מגוון רחב של ארגונים ופעילים חדורי להט לשינוי – צומחים להם שיתופי פעולה בינלאומיים רבי-משמעות. כחלק מהתחדשות המחנה הפרוגרסיבי בישראל והמאמצים להעצמתו, צריך לשים דגש גדול יותר על כינון שותפויות בינלאומיות.
מערכות הבחירות האחרונות שהתקיימו בישראל הראו עד כמה הרשת הא-ליברלית העולמית מתפקדת כברית פוליטית הלכה למעשה. בעלי בריתו של נתניהו בעולם – טראמפ, פוטין, מודי, בולסונארו, אורבן וסלביני – התגייסו בזה אחר זה לסייע לו למצב עצמו כמדינאי-על ולזכות בתמיכת הציבור. פגישות, הזדמנויות צילום, מחוות מדיניות והצהרות ידידותיות היו חלק מהחבילה הזאת. אותם מנהיגים לא חששו להיות מואשמים בהתערבות בענייניה הפוליטיים הפנימיים של ישראל ונרתמו לטובת ידידם נתניהו.
מובילי מחנה המרכז והשמאל בישראל, לעומת זאת, נזהרו בשנים האחרונות מעידוד מעורבות מצד ידידיהם הבינלאומיים ערב בחירות. הם חששו מהאשמות כי הם מנסים להפעיל לחץ על ישראל מבחוץ וכי הם מעודדים התערבות זרה בפוליטיקה הפנימית. הם גם חששו שהתבטאויות ומעשים של גורמים בינלאומיים כלפי ישראל ערב בחירות לא ישפיעו על הציבור, או במקרה גרוע יותר – ישיגו דווקא תוצאה הפוכה וירחיקו בוחרים לזרועות הימין.
בחברה האזרחית, לעומת זאת, ניכרת התקדמות בשיתוף הפעולה בין פרוגרסיביים מישראל לשותפים לדרך בחו"ל. זאת, כתוצאה מכמה גורמים:
ראשית, בשנים האחרונות החל תהליך שינוי תפיסתי, שמוביל יותר ארגונים ישראלים להתייחס בצורה חיובית לעשייה בינלאומית ולשותפויות עם ארגונים בחו"ל. הדבר נובע, בין היתר, מהכרה בכך שגורמים פרוגרסיביים במדינות שונות מתמודדים עם אתגרים דומים; מהתעצמות האיום על ערכי הדמוקרטיה הליברלית בישראל, שהובילה לחיפוש דרכי התמודדות חדשות; מהכרה בכך שבהיעדר אלטרנטיבה פוליטית משמעותית לשלטון הקיים, מוטל על החברה האזרחית למלא חלל אופוזיציוני; מהדרך שבה הרשתות החברתיות מנגישות מידע על פעילות ארגונים בארץ ובחו"ל ומקילות על יצירת קשרים; וכן מייצוג גובר של ישראלים בפורומים בינלאומיים ובארגוני-גג רב-לאומיים.
שנית, היווצרות מציאות שוויונית יותר בין ארגונים ישראליים לארגונים במערב. הממשק בין ארגונים פרוגרסיביים מישראל ובין שותפים מארה"ב ומערב אירופה לא נטה בעבר להיות שוויוני. מעבר לכך שהארגונים הזרים היו בדרך כלל גדולים יותר, מבוססים יותר ועשירים יותר, נציגיהם הגיעו למפגשים עם נציגי ארגונים ישראליים בעיקר מתוך רצון לתרום ולא להיתרם. המציאות הפוליטית שהשתנתה הביאה עמה שינוי בכיוון הרוח. בחירתו של טראמפ ועליית הימין הקיצוני באירופה יצרו שיח שוויוני. לכולם היו בעיות דומות שדורשות התמודדות משותפת, ודווקא הארגונים הישראליים – שמורגלים להיות במקום אופוזיציוני ולהתמודד עם שלטון הימין – היו יכולים כעת לייעץ ולסייע לעמיתיהם בחו"ל, שנאלצו להסתגל למצב פוליטי חדש.
שלישית, היווצרות חיבורים חדשים עם ארגונים במדינות שבהן הדמוקרטיה נשחקת. מרכז אירופה ומזרחה לא היו במשך השנים על הרדאר של ארגוני החברה האזרחית הישראליים. המדינות שנמצאות באזורים אלה לא מילאו תפקיד מרכזי באיחוד האירופי בנושאי מדיניות חוץ, לא היו להן משאבים כספיים לחלק לארגונים באזורנו והן לא גילו פעלתנות רבה בנעשה בזירה הישראלית. שני תהליכים מצטלבים הובילו בשנים האחרונות לשינוי – השחיקה הדמוקרטית באותן מדינות והברית הפוליטית של מנהיגיהן עם נתניהו. הדבר עורר תשומת לב של ארגונים ישראליים ויצר מוטיבציה לחיבורים, חילופי ידע וכלים ושיתופי פעולה. לעתים יוזמות מסוג זה הגיעו גם מצדם של ארגונים במדינות האחרות, שחיפשו שותפים במחנה הפרוגרסיבי הישראלי.
לאור המגמות הללו החלו להתגבש צורות שונות של שיתופי פעולה בין ארגונים – בתחומים רעיוניים, תוכניים ופוליטיים. בנוסף, נוצר מרחב ביניים של שותפויות פרוגרסיביות שאינן רק בינלאומיות אלא גם חוצות מגזרים. מדובר בשותפויות שמחברות גורמים פוליטיים, מדיניים ואזרחיים גם יחד. בארה"ב ובריטניה, למשל, שותפויות כאלה מוכיחות עצמן כמרכזיות לחזרה של גורמים פרוגרסיביים לעמדות השפעה, כוח ורלוונטיות. מפלגות, פוליטיקאים ומדינאים ניזונים באופן רשמי וישיר מארגוני שטח וממכוני מחקר ומדיניות, בעלי תפיסת עולם רעיונית, שמייצרים רעיונות ופעולות. צורת עבודה זו עדיין אינה רווחת מספיק בישראל, ודאי שלא בצדו השמאלי של המפה הפוליטית, אך ניכר שהיא הולכת ומתפתחת ושחיבורים בינלאומיים יכולים לסייע לה לצמוח. ככל שפעילות מסוג זה גדלה, כך גוברים גם הקולות מצדה השני של המפה הפוליטית שמנסים לערער עליה – למשל, באמצעות ניסיונות להגביל פעילות בינלאומית של החברה האזרחית ולהקשות על קבלת תמיכה כספית ממקורות מימון זרים.
יצירת שותפויות בינלאומיות היא מטרה בעלת חשיבות עליונה עבור המחנה הפרוגרסיבי הישראלי, והיא צריכה להיות חלק מרכזי מתהליך ההתחדשות הרעיונית, הפוליטית והארגונית שלו. הזירה הבינלאומית בשלה לכך היום יותר מתמיד, לאור ההתמודדות הגלובלית עם משבר הדמוקרטיות הליברליות ועליית הפופוליזם, הלאומנות והימין הקיצוני. הזירה הישראלית בשלה לכך גם היא, עם היחלשות המסגרות המפלגתיות של השמאל והפניית העורף של חלקן לערכים ולאמונות שאותם הן אמורות לייצג. שותפים לדרך אפשר למצוא לא רק בארץ אלא גם בחו"ל, והשקעה בפיתוח הקשר איתם תניב תועלת גם בקידום שינוי מקומי וגם בהעצמת גל הנגד הגלובלי לעליית הלאומנות והימין הקיצוני.
המחנה הפרוגרסיבי בישראל צריך להתנער מהדה-לגיטימציה שעושה הימין לאלה בשמאל שעוסקים בפעילות בינלאומית. הרי זה בדיוק מה שעושה הימין, ובהצלחה לא-מבוטלת. מפלגות וארגונים פרוגרסיביים ישראליים, שיתנהלו עם הפנים לעולם ויציגו אלטרנטיבה רעיונית סדורה למדיניות הנוכחית, יגלו קשת רחבה של אפשרויות ושורה ארוכה של דלתות שייפתחו בפניהם. התנהלות כזאת תוכל לסייע להנחלת רעיונות פרוגרסיביים בדעת הקהל, לקידום פתרונות פרוגרסיביים לבעיות השעה ולהגעת מנהיגים פרוגרסיבים לעמדות השפעה.
תפיסה כזאת גם מתכתבת היטב עם המגמה של inter-sectionality, שצוברת תאוצה בעולם ושבבסיסה ההנחה שארגונים שונים – שפועלים כל אחד בתחום שונה ולמען מטרות שונות, אך תחת מצפן ערכי משותף – צריכים לסייע אלה לאלה בהתמודדות עם נושאים משותפים. בישראל, עדיין שוררת על פי רוב הפרדה בין ארגונים שמקדמים דמוקרטיה, זכויות אדם, שלום, שוויון יהודי-ערבי וצדק חברתי וכלכלי, אך אפשר כבר לאתר ניצנים של שיתופי פעולה ורישות מול אתגרים משותפים כמו איום הסיפוח. משבר הקורונה והשפעותיו – הגברת תחושת הסולידריות, ההכרה בצורך לפעול במשותף מול אתגרים גלובליים והרצון לחזק מוסדות ומנגנונים רב-לאומיים לשיתוף פעולה – מייצר הזדמנות לעודד מגמה זאת.
המאמר פורסם ב"הארץ", ב-12 באוגוסט 2020
