כל הפרסומים
/ ישראל והמזרח התיכון
פריצת הדרך המדינית בין ישראל לאיחוד האמירויות הערביות היא התפתחות חיובית. אמנם לא מדובר על הסכם שלום, שכן בין המדינות מעולם לא שרר מצב מלחמה, אלא על מפת דרכים לקידום יחסים בילטראליים ושדרוג של ממש ביחסי ישראל עם מדינה חשובה במזרח התיכון. איחוד האמירויות הגבירה בשנים אחרונות את מעמדה האזורי. לצד כוחה הכלכלי, היא החלה להפגין גם עוצמה מדינית וצבאית, ולהפוך גורם משפיע בגיאו-פוליטיקה של המזרח התיכון, ואפילו גם של אגן הים התיכון.
במקביל, הלך וגבר המשבר בין איחוד האמירויות לרשות הפלסטינית. כך למשל התמיכה האמירתית במוחמד דחלאן, יריבו של אבו מאזן, שעוררה תרעומת ברמאללה. לכך נוספו צעדי נורמליזציה כלפי ישראל, שחלקם נעשו על גבם של הפלסטינים – דוגמת המטוס האמירטי שנחת לאחרונה בנתב"ג, עם סיוע רפואי שיועד כביכול לרשות הפלסטינית, שסירבה בכלל לקבלו.
בהודעה בעקבות פריצת הדרך עם ישראל, הביעו באמירויות תמיכה בפלסטינים ומחויבות לקידום הקמת מדינה פלסטינית, אך זה לא תורגם לדרישות מעשיות מישראל. בעבר, הציבו מדינות המפרץ כתנאי לנורמליזציה צעדים קונקרטיים שיעידו על התקדמות ממשית לעבר פתרון שתי-המדינות ולמחויבות ישראלית להשגתו. נראה שאיחוד האמירויות ויתרה על כך, לעת עתה.
אין עדיין ודאות עד כמה תהיה מוכנה איחוד האמירויות להגביה את תקרת הזכוכית שמציב המשך הסכסוך עם הפלסטינים על יחסיה עם ישראל. אבל, כן ברור שאם ישראל הייתה מביעה נכונות להתקדם בתהליך השלום עם הפלסטינים, מה שאנו רואים עם איחוד האמירויות היה משכפל עצמו למספר רב של מדינות ערב אחרות.
כפי שהסכמי אוסלו הולידו גל של הסכמים, ועידות אזוריות ופתיחת נציגויות מצד מדינות האזור, כך פריצת דרך עם אבו מאזן הייתה מובילה לעיצוב מחדש דרמטי של יחסי ישראל עם מדינות ערב והאסלאם. התנאים לכך בשלים כיום, אבל – בהיעדר מדיניות חוץ ישראלית תומכת שלום, ההישגים יישארו מוגבלים והזדמנויות עלולות להיות מוחמצות.
לקשר של ישראל עם איחוד האמירויות, שהתפתח בשנים האחרונות בצורה עקבית, יש אמנם מרכיבים חשאיים וביטחוניים, אבל ייחודו גם במרכיב האזרחי המשמעותי שבו – שנעדר מהיחסים בין ישראל למדינות אחרות באזור, כולל כאלה עמן יש הסכם שלום. ספורטאים ישראלים מתחרים באיחוד האמירויות עם סמלי הלאום, שרים ישראלים מבקרים שם בכנסים בינלאומיים וישראל מיוצגת בסוכנות האנרגיה המתחדשת של האו"ם שנמצאת באמירויות.
בנוסף, אלמלא הקורונה, היה נפתח באוקטובר בדובאי דוכן ישראלי רב רושם בתערוכת אקספו. נציגים רשמיים של איחוד האמירויות כתבו בעברית בטוויטר ובתקשורת הישראלית כשרצו להעביר מסרים לישראל נגד הסיפוח, ועוד. הפוטנציאל האזרחי, המדיני והכלכלי שביחסים ניכר לעין, ויכול לייצר מודל חדש ליחסים בין ישראל למדינות ערב, בו למשרד החוץ – ולא לגורמי הביטחון – יהיה התפקיד המוביל.
ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות מביא אל קיצו את חלום הסיפוח הרשמי של הימין הישראלי. לא בטוח שראש הממשלה בנימין נתניהו היה בכלל מתקדם לעבר סיפוח, ובשבועות האחרונים ניכר היה כי הרעיון נגנז ואינו זוכה לתמיכה האמריקנית הדרושה. מה גם, שאפילו בלעדי סיפוח, מצליח נתניהו בעקביות לעבות את השליטה הישראלית בשטחים.
ובכל זאת, ירידתו של הסיפוח מעל סדר היום מאפשרת לחזור ולקדם שיח של שלום ותקווה – לא רק עם שכנים רחוקים במפרץ, אלא גם עם שכנים קרובים בגדה המערבית וברצועת עזה. את הקשרים המתפתחים עם מדינות המפרץ – איחוד האמירויות, וכאלה שאולי עוד תלכנה בדרכה (בחריין?) – יש לרתום לטובת קידום שלום עם הפלסטינים, ולא לראות בהם מסלול עוקף. השגת פתרון שתי-המדינות היא אינטרס ישראלי לאומי, עם או בלי טיסות ישירות לדובאי.
המאמר פורסם ב"וואלה", ב-14 באוגוסט 2020
