מאז אירועי השבעה באוקטובר ולאורך הלחימה עולה השאלה כיצד יראה ״היום שאחרי״ בגדה המערבית וברצועת עזה. משני צידי הקשת הפוליטית בישראל ניכרת ההכרה כי תהליך דה-רדיקליזציה – שעיקריו שינוי תפיסתי נרחב במוסדות החינוך, הכלכלה, המשפט והפוליטיקה הפלסטינים – הינו הכרחי על מנת להביא לרגיעה ולפיוס ישראלי -פלסטיני. עם זאת, הסכמי השלום ומאמצי עבר למיגור הקיצוניות ברחוב וברשות הפלסטינית לא צלחו , בעיקר משום שהציבו רף גבוה שהיה מנותק מתהליך מדיני כלשהו , מהמציאות הגיאו -פוליטית, ומרצונות וצרכי החברה הפלסטינית. התנאים ההכרחיים להשגת דה -רדיקליזציה עוברים דרך מכלול שינויים נרטיביים ומוסדיים הכוללים בניית נרטיב פלסטיני חדש שפניו לשלום ולדו -קיום, לצד שיקום הכלכלה ושינויי עומק במערכות החינוך והמשפט הפלסטינים. זאת יש להשיג תוך הסכמה ושיתוף פעולה פלסטיני, אך תחת פיקוח ומעורבות חיצונית משמעותית , הכוללת בין היתר את תרומתן של מדינות ערב המתונות. מתוך כך ניתן להבין, ויש להדגיש זאת , כי תנאי הכרחי לקידומו של תהליך דה -רדיקליזציה, הינו היותו חלק מתהליך מדיני מקיף, המקדם ומבסס את התנאים להצלחתו. מסמך זה מציג תובנות לגבי ניהול תהליך דה -רדיקליזציה במקרה הישראלי- פלסטיני על בסיס מחקר השוואתי בין שלושה מקרים מובחנים בהיסטוריה: גרמניה הנאצית בתום מלחמת העולם השנייה, בוסניה והרצגובינה בתום מלחמות יוגוסלביה, ועיראק לאחר מלחמת המפרץ השנייה. דיון בהצלחות וכישלונות מקרי העבר בקידום דה-רדיקליזציה והשגת שלום בר-קיימא מהווה בסיס להמלצות להתנעת תהליך דומה בחברה הפלסטינית (והישראלית) ב״יום שאחרי״ סיום הלחימה בעזה.
