פסגת בארי: ישראל צריכה תמונת ניצחון

השיחה על יעדי הלחימה מתגברת, אך עוסקת בעיקר באפקטים צבאיים – ולכן עוצרת בדקה האחרונה של המלחמה ולא עוסקת בדקה שאחריה. היא מתמקדת בבכירי חמאס הרוגים, השתלטות על מערך המנהרות ושאר יעדים אופרטיביים חשובים. בפועל היא עוסקת במיצוי בנק מטרות – בפגיעה קינטית בחמאס במקום בשינוי מצבה האסטרטגי של ישראל. כשנדרשים אנשי הביטחון לנושא "היום שאחרי" הם ממלמלים משהו על שליטה אזרחית-מקומית ונמנעים מלפרט. ולא בכדי – זה פשוט לא תחום האחריות שלהם.

העיסוק הציבורי בתמונת הניצחון עובר כחוט השני בהיסטוריה הלאומית הישראלית. הכרעה ויזואלית ברורה היא צורך פסיכלוגי עמוק במעגלי הסלמה "רגילים" נגד אויבינו – מעיין אישוש של ביטחון עבור הציבור. לכן במלחמה הזו – שנפתחה בפירוק מוחלט של תחושת הביטחון – המרדף אחר תמונת הניצחון מהווה מאמץ חסר פשרות. עם זאת, אנו נוטים לשכוח שלחימה א-סימטרית נגד ארגוני טרור כבר לא מזמנת הכרעות מוחלטות. במצב שבו האויב הא-סימטרי יכול לטעון לניצחון מעצם יכולתו לעמוד על הרגליים ביום שאחרי המערכה – השאיפה להכריע ויזואלית את האויב היא חמקמקה וכמעט בלתי אפשרית.

לכן, הניצחון הישראלי במאבקים אלו מצוי בעיקרו בשדה המדיני-אסטרטגי – בהבסת הרעיון שפעילי הטרור מבקשים לקדם, התקדמות במסלולים אותם הם ניסו לחסום ואספקת ביטחון ממשי לאזרחי ישראל לטווח ארוך ככל האפשר. מבט בדיעבד על ניצחונות העבר החלקיים של ישראל מדגים שתמונות הניצחון מעולם לא היו צבאיות אלא מדיניות-אזרחיות: באינתיפדה השנייה היה זה הסכם החנינה שאיפשר לאלפי פעילי תנזים להפוך ממבוקשים לסוחרי צעצועים בשוק שכם ונחשב לאקורד הסיום של האינתיפאדה. במלחמת לבנון השנייה אלו הצימרים המלאים בגליל העליון בשנים שלאחריה.

תמונת ניצחון במערכה הנוכחית צריכה לכוון לשינוי מציאות מדינית – לאפקטים אסטרטגיים שהשפעתם משנית משחק. ככזו היא אינה יכולה להיות מוגבלת למציאות המקומית בעזה, אלא להשפיע על המעגלים האזוריים והגלובליים. היא צריכה לעסוק בתנאים האופטימליים לעיצוב היום שאחרי על סמך שני פרמטרים עיקריים: הבטחת ביטחונם של תושבי ישראל, וחסימת איראן ומערך ההתנגדות. הכרעה מדינית בעת הנוכחית צריכה לשאוף להקמת ברית מדינית-ביטחונית ישראלית-אזורית שתהיה מבוססת על שני נדבכים עיקריים: חידוש של תהליך מדיני עם הפלסטינים שיגדיר בעתיד את מערכת היחסים הישראלית עם יורשי אבו-מאזן, והסכמי ביטחון בין ארצות הברית ומדינות האזור. כדי שהחזון השאפתני הזה יתממש הוא חייב לעבוד במקביל בשלוש הרמות: הגלובלית, האזורית והישראלית-פלסטינית, כשכל רמה מתבססת על האחרת.

הדרך למאבק יעיל באיראן עוברת דרך הסדרת הסכסוך עם הפלסטינים. אחת האשליות שהתנפצו ב-7 באוקטובר היא ההנחה שאפשר לקדם את השתלבות ישראל במרחב, או לשמר יציבות אזורית אל מול הגרורות האיראניות, מבלי לעסוק בנושא הפלסטיני. היכולת של ארגון טרור קטן יחסית כחמאס להעמיד את ישראל והעולם המערבי בפני עימות אזורי רחב-היקף מבהירה יותר מכול – מאבק אפקטיבי באיראן עובר דרך ניטרול השפעתה במרחב הפלסטיני. זהו תנאי מרכזי לבניית בריתות הגנה עם מדינות האזור, להבטחת תמיכת העולם המערבי, ומעל לכל להבטחת ביטחון תושבי ישראל.

הצורך בהכרעה מדינית כדי להיאבק באיראן חושף את המכשול העיקרי בדרך לניצחון. האתגר לא מצוי רק במערכת מנהרות חמאס, הנוכחות הבלתי אפשרית של מאות חטופים ישראלים בידיו, או איום ההתערבות של חיזבאללה. האתגר נובע בראש ובראשונה מממשלת ישראל הנוכחית והיעדר כל יכולת מצידה לקדם ולו את הקלושה שבתמורות המדיניות. מרבית הציבור קורא להדחת הממשלה בשל מחדליה בעבר ובהווה – ואכן מדובר בקריאה מוצדקת ובמחדלים איומים. אבל הנזק העיקרי שמחוללת ממשלת הימין על-מלא במערכה הנוכחית נובע דווקא מהמבוי הסתום אליו היא מובילה בעתיד.

יותר מאי פעם – זו הממשלה הלא נכונה בזמן הכי לא נכון. ניהול המערכה הנוכחית מבלי יכולת להציע כלום במישור המדיני משול לניהול מערכה עם שתי ידיים ורגל אחת קשורה. הממשלה הזו שלא הצליחה לספק אפילו מחוות סמליות מול הפלסטינים לקידום הנורמליזציה עם סעודיה, שהעדיפה לשחד את החמאס כדי לא להתמודד עם הצורך לחדש תהליך מדיני, ושקיצוניה המשיחיים מבעירים את הגדה בימים אלו ממש, היא היא המכשול המהותי ביותר לניצחון ישראלי אמיתי.

המאמר פורסם ב-7.11 ב-N12.