למה זעמה חמאס? מדינות ערב מאכזבות, ולא נוקטות עמדה ברורה נגד ישראל

כל הפרסומים / חרבות ברזל

אפשר לסכם את העמדה של הפלסטינים מהתגובות של מדינות ערב למלחמה בעזה בשתי מילים: מפח נפש. אכזבה זו משותפת לחמאס, לרשות הפלסטינית ולפלסטינים בכלל.

האכזבה של חמאס היא קודם כל מהתגובה הנרפית יחסית, לטעמה, של איראן וחיזבאללה. לא זו בלבד שהשתיים הכחישו כל קשר להחלטה של חמאס לתקוף את ישראל ב-7 באוקטובר, אלא שתגובתן הצבאית הייתה מוגבלת ביותר: איראן הפעילה באופן חלקי בלבד את שלוחיה בלבנון, בעיראק ובתימן מול ישראל וארצות הברית, כאשר היא עצמה לא נקטה בשום פעולה צבאית או אחרת.

חמאס ציפה שתגובתה של חיזבאללה תהיה משמעותית יותר, במיוחד לאור יכולותיה הצבאיות וקרבתה הגיאוגרפית לישראל. ואולם, חיזבאללה – שאיבדה את יכולת ההפתעה – נאלצה גם להידרש לקולות הרבים שנשמעו נגד מעורבות במלחמה שתמיט אסון על לבנון.

ביטוי לאכזבה השמיע באופן בוטה מוסא אבו מרזוק, חבר הלשכה המדינית של חמאס, בראיון לאל-ג'זירה שבו אמר ש"היו לנו תקוות רבות לגבי החיזבאללה ואחינו בגדה המערבית, אבל אנחנו נדהמים מהעמדה המבישה של אחינו ברשות הפלסטינית". הוא סייג את דבריו באמרו שבין האחראים ברשות יש כמה קולות טובים, אבל "שאר הקולות מעלים טענות שקר למכביר".

למעט קטאר, לחמאס לא היו ציפיות גדולות במיוחד ממדינות ערב. כמה מהן אף הוציאו את הארגון מחוץ לחוק (מצרים וסעודיה) או סילקו את נציגיה מהמדינה (ירדן). ואמנם, ההודעה המסכמת של הפסגה הערבית-אסלאמית בריאד ב-11 בנובמבר 2023, אף שכללה גינויים למכביר של ישראל, לא הזכירה כלל את חמאס וחזרה על החלטת ועידת הפסגה ברבאט ב-1974, שאש"ף – בו חמאס אינו חבר – הוא הנציג הלגיטימי היחידי של העם הפלסטיני.

הגינויים של ישראל מצד מדינות ערב, כמו גם העברת סיוע הומניטרי למכביר לעזה, אינם תחליף בעיני חמאס לעמדה פרו-אקטיבית, הקוראת להשעות את הסכמי השלום והנורמליזציה, להטיל סנקציות כלכליות על המערב וישראל ועוד צעדי עונשין שמדינות המפרץ העשירות יכולות לנקוט.

לכאורה, משקי הנפט הערביים יכלו להודיע על אמברגו נפט על המדינות התומכות בישראל כפי שהיה במהלך מלחמת יום הכיפורים, או לכל הפחות לאיים בצמצום הפקת נפט, מה שיעלה את המחירים כמובן, אם ישראל לא תפסיק את הלחימה בעזה. אולם הם לא עשו זאת; גם לא מדינות שנתפשות כתומכות חמאס, כגון קטאר או עיראק.

זו המלחמה האזורית הראשונה שבה מחירי הנפט לא רק שלא מזנקים, אלא צוללים בחדות, לתועלת כל צרכניות הנפט הגדולות במערב. מאז 6 באוקטובר ירדו מחירי הנפט מ-82 דולרים לכדי 70 דולרים בלבד (נכון ל-12 בדצמבר).

תגובה "עמומה וחלושה"

ירדן החזירה אמנם את שגרירה, אולם מדובר בצעד צפוי ומתון יחסית שננקט בעבר במלחמות ומתיחויות לפחות ארבע פעמים. גם סעודיה הכריזה על הקפאת המגעים עם ישראל בנוגע לנורמליזציה, אולם גם כאן מדובר בצעד צפוי לנוכח המלחמה.

מצרים ושאר מדינות הנורמליזציה, עם זאת, לא החזירו את שגריריהן. שר החוץ המצרי הצהיר ב-8 בדצמבר כי "ישראל היא מדינה שכנה ויש לנו יחסים בעלי יסודות מוצקים המבוססים על הסכם השלום, שהוכיח את יכולתו לעמוד באתגרים ולהתגבר עליהם". שליטי בחריין והאמירויות גם גינו את הטבח שביצע החמאס וכינוהו מעשה "ברברי".

יוצאת דופן היא כמובן התגובה האקטיבית של החות'ים בתימן. למעשה, המעורבות שלהם מהווה איום לא רק על ישראל, כי אם על התעבורה הימית העולמית במצרי באב אל-מנדב. ואולם דווקא מעורבות זו מדגישה עד כמה התגובה הערבית נרפית.

התגובה הפלסטינית נזעמת. הגדיל לעשות ח'אלד משעל, מנהיג חמאס חו"ל, שאמר ב-23 בנובמבר לנציגים אסלאמיים במרוקו בשיחת וידאו שיחסי ישראל-מרוקו הם "טעות" וקרא לניתוק היחסים בין המדינות.

הוא הוסיף ואמר ש"זו תהיה תמיכה אמיתית בפלסטין שתייצר לחץ על ישראל ובעלות בריתה… מה שנדרש היום זה חזית מדינית שאומרת 'לא' לתוקפנות הישראלית, מתעלה על חילוקי הדעות ומתאחדת נגד ישראל". הצהרתו של משעל פעלה כבומרנג, משום שהיא נתפשה במרוקו כהתערבות בענייני הפנים. דבריו של משעל לימדו על תסכול רב של הנהגת חמאס מהתגובה הערבית.

התסכול הפלסטיני בא לידי ביטוי בשורה של פרסומים בתקשורת. כך, למשל, קבע מרואן בשארה מאל-ג'זירה כי תגובת מדינות ערב למלחמה, בדיוק כמו בארבעת סבבי המלחמה הקודמים, הייתה "עמומה וחלושה", תוך שהוא קורא לדה-נורמליזציה של היחסים עם ישראל. ביקורת ארסית במיוחד השמיע כלפי המדינות העשירות ש"יש להן האמצעים להשפיע על האירועים אבל הן אינן מתכוונות למה שהן אומרות".

הכותב הפלסטיני ח'אלד אבו טועמה טען שהערבים "בגדו" בפלסטינים; ואילו חוקר פלסטיני בשם מחסן מוחמד צאלח ראה בעמדה הערבית כלפי האירועים בעזה "שפל חדש". הציפייה של כל הכותבים הפלסטינים היא שמדינות ערב ינקטו צעדים קונקרטיים נגד ישראל והמערב ולא יסתפקו בהצהרות חלולות ובמתן סיוע הומניטרי.

תומכים, לא מסתכנים

התסכול והאכזבה הפלסטיניים ממדינות ערב, כמובן, אינם חדשים. הם מלווים את הפלסטינים מאז ראשית הסכסוך, החל בהתערבות הכושלת של מדינות ערב במלחמת 1948, המשך ביחסן המעליב לפליטים בשטחן, נטישתם על ידי סאדאת כאשר חתם על הסכם שלום עם ישראל, הפקרת אש"ף במלחמת לבנון הראשונה, אי-מתן סיוע מבחינה צבאית ודיפלומטית לאינתיפאדות הפלסטיניות – ולבסוף השיא עם חתימת הסכמי הנורמליזציה תוך כדי התעלמות מוחלטת מהפלסטינים.

כמובן שמדינות ערביות מסוימות סייעו לאורך הדרך בכסף, באימונים ובדיפלומטיה – למשל סוריה, עיראק, לוב, אלג'יריה ועוד – אולם ככלל סיוע זה מוגבל, ובכל מקרה מעולם לא היה ביכולתו לשנות את פני המערכה.

האכזבה הפלסטינית ממדינות ערב משתקפת היטב בסקרי דעת הקהל של ח'ליל שקאקי. ב-2017, שנת ה-50 לכיבוש השטחים על ידי ישראל, שני שלישים מתושבי הגדה ועזה טענו שהערבים לא עומדים לצידם. ב-2020 מרבית הפלסטינים ראו בהסכמי הנורמליזציה בגידה בהם.

התקשורת הערבית, ככלל, תומכת ברובה בפלסטינים. בזמן המלחמה המונים יצאו להפגנות ברחובות, ואלמלא הגבלות ואיסורים שהטילו השליטים על קיום מחאות, ייתכן שהן היו אף גדולות יותר. כיצד אפוא אפשר להסביר את הפער הגדול בין התמיכה העממית להתנהגות המדינות?

בניגוד להמונים במדינות ערב, כמה אינטרסים מדריכים את שליטי מצרים, ירדן, סעודיה, בחריין, איחוד האמירויות הערביות ומרוקו` ראשית, הן רואות בחמאס – ובאחים המוסלמים בהרחבה – איום על שלטונם. וכך, כשם שמדינות ערב מחאו כפיים מאחורי הקלעים כאשר הרסה ממשלת בגין את הכור הגרעיני של עיראק ב-1981, כך מתקפת ישראל נגד חמאס בעזה משרתת במידה רבה אינטרס ערבי.

שנית, כל המדינות הללו קשורות מבחינה ביטחונית וכלכלית לארצות הברית ואין להן כל רצון לסכן את הקשרים הללו. ולבסוף, סיבות דמוגרפיות וכלכליות אינן מאפשרות למצרים ולירדן לחזור למצב של מלחמה מול ישראל, גם במחיר ביקורת ציבורית על עמדתן. עולה אפוא שמרבית השחקנים באזור מונעים בעיקר מאינטרסים מדינתיים – מדיניים וכלכליים – ואין להן עניין לדרדר את האזור למלחמה.

נותרה בעינה השאלה: מה יהיו מדינות ערב המתונות מוכנות לעשות כדי לקדם פתרון מדיני לבעיה הפלסטינית לאחר סיום המלחמה? הרעיון שכוח ערבי יוצב בעזה לא נשקל ברצינות. מתן סיוע הומניטרי, כלכלי וכספי לתושבי עזה והרשות – דבר שיסייע גם להקטין את השפעתה של קטאר בעזה – אפשרי, אם כי קשה בשלב זה לאמוד את גודלו.

מבחינה מדינית, אם ישראל תתקדם לעבר פתרון שתי המדינות, היא תמצא במדינות ערב המתונות שותף מלא – דבר שיועיל גם בקידום מתווה הנורמליזציה עם סעודיה, שנזנח בשל המלחמה.

המאמר פורסם ב-18 בדצמבר בהארץ.