כל הפרסומים
/ ישראל והמזרח התיכון
המשא ומתן בין ישראל ללבנון בעיצומו, אולם כמו תמיד, כל עוד מתנהלים קרבות, אף אם במסגרת “מחושבת" שתכליתה למנוע הסלמה, מיס־קלקולציה אפשרית בהחלט.
בעוד ששאלת "היום שאחרי” בעזה מקרטעת, מלאכת המשא ומתן הישראלי־לבנוני מצויה בעיצומה. זו מובלת ביד רמה על ידי השליח הוכשטיין. וושינגטון הבהירה, באופן אסרטיבי שגובה גם בהפגנת כוח, כי אין בכוונתה לאפשר הסלמה רחבה שתכלול את הזירה הלבנונית. הנימוקים ידועים: הסלמה בזירה הלבנונית עלולה להוביל להשתתפות איראנית ישירה, שתגרור את ארצות הברית עצמה למעורבות ישירה ונרחבת יותר.
האמריקאים מנסים לבנות על הצלחת המשא ומתן על הגבול הימי, על מנת לגבש חבילה שתענה על האינטרסים העיקריים של ישראל ולבנון, קרי חיזבאללה. אברהים אל־אמין, עורך “אל־אח’באר” הלבנוני, המקורב לחיזבאללה, מציג במאמר חמש נקודות עיקריות:
הגבול היבשתי: מדובר ב־13 נקודות (או 17, תלוי איך מחלקים אותן). נקודת המוצא הלבנונית: על ישראל להכיר בזכות של לבנון על נקודה B1, שלה יש משמעות גם ביחס לגבול הימי.
רג’ר: נסיגה ישראלית מן החלק הלבנוני של הכפר, והעברתו לממשלת לבנון, ללא צורך בהסדרים כלשהם עם אף גורם נוסף.
חוות שבעא: הכוונה לפנות למזכ”ל האו”ם כדי שיפעיל את סעיף 10 של החלטה 1701, כדי שישראל תיסוג מהאזור ותעבירו לשליטת האו”ם לפרק זמן שיהיה תלוי בעתיד הסכסוך הישראלי־סורי.
סוגיית הנשק בידי חיזבאללה איננה כלל על הפרק. על כן מודגש (ובמשתמע יכול להיות מקובל על חיזבאללה) הצורך בנסיגת כוחות חיזבאללה אל מצפון לליטני.
ההיבט הכלכלי והאנרגטי: אל־אמין מדגיש שקיימות שורה של סוגיות שלהן השלכות על יציבותה של לבנון – שאלת בחירת הנשיא והסנקציות הכלכליות על לבנון – שאינן קשורות ישירות למחלוקת עם ישראל. בהקשר האנרגטי מעניינת ה“התניה” שהוכשטיין יוצר בין זה להסכמות מדיניות. הוא עדכן שחברת "טוטאל" הצרפתית מתכוונת לבצע קידוח נוסף בבלוק 9 וגם לפעול בבלוקים 8 ו־10, ואישר ש”הפסקת הפעילות האנרגטית נבעה ממניע מדיני”.
מאליו מובן שהנקודות הללו כבר מהוות חלק מהמשא ומתן. הן משרטטות את הסוגיות שעל הפרק, וברור שמדובר במקח וממכר.
שתי נקודות הן “מחוץ למשא ומתן”: שאלת הנשק בידי חיזבאללה (זו תישאר לעתיד בטווח הארוך); והזיקה לסיום המלחמה. קרי זהו תנאי מוקדם והכרחי ליישום ההסכמות.
האם מדובר בסולם, אומנם מורכב, שעשוי לאפשר מניעת הסלמה נרחבת? הדעת נותנת שזה לא בלתי אפשרי. לשלושת הצדדים, ארצות הברית, ישראל וחיזבאללה (בגיבוי איראן), אין אינטרס (בוער מדי) להרחיב את העימות כעת.
הסכמות על “חבילת הסוגיות” שתיארנו משרתות עקרונית את האינטרס הישראלי. ישראל איננה חלוקה על הצורך לפתור את נקודות המחלוקת בגבול. עושה רושם שהסגת כוחות חיזבאללה, בדגש על כוח רדואן, אולי עד הליטני, מובנת כצעד מתבקש בלבנון. הזיקה בין התקדמות במישור האנרגטי למדיני מעניינת במיוחד.
השטן מצוי כמו תמיד בפרטים. המשא ומתן בעיצומו, אולם כמו תמיד, כל עוד מתנהלים קרבות, אף אם במסגרת “מחושבת” שתכליתה למנוע הסלמה, מיס־קלקולציה אפשרית בהחלט. שאלת הזיקה לסיום המלחמה בעזה מהווה מוקש בעייתי, אולם ייתכן שהיא עולה בקנה אחד, בכל מקרה, עם לוח הזמנים האמריקאי.
לקולות בישראל, שסבורים שיש לנצל את הנסיבות הנוכחיות כדי “לטפל בחיזבאללה” (טיעון שאיננו חסר היגיון), ניתן להשיב כי עדיף להמתין לשעת כושר אחרת, שבה ישראל יכולה, עם תכנון אסטרטגי מראש, להפתיע לשם שינוי את היריב. אין גם לדחות על הסף את האפשרות שמהלכים מדיניים ייתרו את הצורך בכך.
המאמר פורסם במעריב ב-10 לינואר.
