מדינות ערב מבהירות לישראל: בלי פתרון עבור הפלסטינים – לא יהיו השקעות

כל הפרסומים / ישראל והמזרח התיכון

מדינות ערב לישראל: אין מתנות חינם

השבוע הגיעה משלחת בכירה של דיפלומטים אמירתיים, ובראשם השגרירה האמירתית באו"ם לנה נוסייבה, לאזור מעבר רפיח כדי לקיים שם סיור ולחנוך את מתקני התפלת המים שאיחוד האמירויות העניקה לפלסטינים ברצועת עזה.

המסר של אבו דאבי היה חד ופשוט: האמירתים יכולים לתת המון, אך הם לא יתנו אגורה שחוקה למי שמתנגד לפתרון של שלום בין ישראל ובין הפלסטינים – ולקיום המדינה הפלסטינית במסגרת הנוסחה "שתי מדינות לשני עמים".

גם ערב הסעודית הצטרפה עם מסר דומה: הקיצונים משני הצדדים לא יקבלו כלום – לא שיקום של עזה, לא פיתוח כלכלי, לא סיוע הומניטרי. כלום. נאדה. אפס אחד עגול. ברור שכל עוד המלחמה נמשכת, שתי המדינות הערביות העשירות ביותר לא יפסיקו את הסיוע, וספק גם אם יפסיקו אותו לאחר מכן.

הן סופגות מספיק ביקורת מאויביהן, שמאשימים אותן בכך שהן "זונחות את הפלסטינים". אך מי שבונה על מיליארדים אינסופיים שחייבים לזרום לעזה כדי לשקמה וליצור בה הזדמנויות כלכליות, חייבים להבין שאין מתנות חינם.

ערב הסעודית, איחוד האמירויות ומדינות ערביות מתונות נוספות שואפות ליציבות אזורית. הן זקוקות לה כדי לקדם את תוכניות הפיתוח שלהן. מי שיעמוד בדרך של התוכניות הללו – יעוף.

בישראל קיבלו את המסר אך לא ברור אם הבינו אותו. המסר לא היה מיועד רק לישראל, אלא גם לפלסטינים. מי שחושב שלאחר המלחמה אפשר יהיה לחזור להמשך הסרבנות או לחלומות באספמיה על "מהים עד הנהר", שיחשוב שוב.

הנשיא המצרי ימשיך לכהן בתפקידו עוד שש שנים

אזרחי מצרים יצאו מבתיהם והלכו להצביע, העיתונים סיקרו ודיווחו על התקדמות הבחירות וסופרי הקולות עשו את משימתם בהקפדה יתרה. אולם, אף אחד מהמתחרים האלמוניים לא איים על המתמודד הראשי – הנשיא המכהן עבד אל־פתאח א־סיסי.

פער הקולות בין המועמדים היה יותר ממובהק: בעיר כפר א־שיח', למשל, יותר מ־200 אלף קולות הלכו לא־סיסי, ובין 1,000 ל־2,000 קולות הלכו למתנגדיו.

בקרוב הנשיא יתחיל את כהונתו השלישית שתימשך שש שנים (הארכת הכהונה אושרה בפרלמנט המצרי בשנת 2019), אך הניצחון בבחירות הוא החלק הקל, כי השנים הבאות עלולות להיות שחונות מאוד מבחינה כלכלית.

הצרות הרבות שנפלו על מצרים בעשור האחרון – החל מפיגוע דאעש נגד המטוס הרוסי, לאחר מכן התפרצות מגפת הקורונה, המלחמה בין רוסיה לאוקראינה ובסופו של דבר המלחמה בעזה – כולם פגעו קשה בהכנסות של ארץ הנילוס מתיירות, אחד הענפים המשמעותיים המזרימים דולרים לקופת המדינה.

הגידול המתמשך באוכלוסייה והקטנת ההכנסות, יוקר המזון והדלקים – ובעיקר הקושי בהעברת הרפורמות הכלכליות הדרושות שיספקו את הלווים מקרן המטבע הבינלאומי – כל אלה תרמו למשבר כלכלי חריף המתבטא במחסור במטבע זר, אינפלציה, יוקר מחיה וניתוקי חשמל יזומים.

היציבות במצרים חשובה לכל האזור – וכמובן גם לישראל. לא לחינם קוראים למצרים "אום אל־דוניא" ("האם של העולם"), ואם האם אינה בטוב, כל האזור יושפע מכך.

המשימה העיקרית של הנשיא היא לצאת בהקדם מהמשבר הכלכלי, לקדם רפורמות מקיפות, להוריד את יוקר המחיה ולתת תקווה למיליוני המצרים שנקרעים תחת העומס הכלכלי.

מדינות המערב יהיו חייבות להתגייס לשם כך – ולא רק המדינות הערביות שכבר מעניקות סיוע כלכלי משמעותי לקהיר. גם הנדבך של ייצוא הגז הישראלי למצרים חשוב מאוד, שכן הוא מסייע ליציבות האנרגטית במדינה.

אפילו האו"ם נטש את סודאן בשעתה הקשה

בלי שזה עשה הרבה רעש, מועצת הביטחון של האו"ם הצביעה כבר לפני שבועיים על הפסקת הפעילות של כוח המשימה הפוליטי שלה – UNITAMS  – שעסק בניסיון לקדם פתרון ולסיים את מלחמת האזרחים בסודאן.

רוסיה נמנעה בהצעה, בעוד ששגרירי ארה"ב ובריטניה הביעו מורת רוח, אך הדגישו כי הצעד היה בלתי נמנע, לאור הבקשה של ממשלת סודאן להפסיק את נוכחות כוח המשימה במדינה. סגן שגריר ארה"ב רוברט ווד אמר: "אנו מודאגים מאוד מכך שנוכחות בינלאומית מופחתת בסודאן רק תעצים את מעשי הזוועה".

השבוע אחרוני הדיפלומטים של UNITAMS עזבו את סודאן הבוערת, אחרי שמיליוני פליטים נמלטו ממנה ומיליוני אחרים הפכו לעקורים בארצם. הגורל של אלה שנותרו ללא כל בארץ – שהפכה לזרה ועוינת – הפך למר מאוד. גם במחנות הפליטים בצ'אד – אליה ברחו אלפים רבים – המצב איננו טוב בהרבה.

ארגוני סיוע הומניטרי שביקרו השבוע במחנות גילו שהפליטים נמצאים במצב קשה ביותר – חסר להם מזון ומים, והם מפחדים שהמיליציות שהניסו אותם מביתם, ירדפו אותם גם במחנות האלה, שנמצאים רק כמה קילומטרים בודדים מהגבול עם סודאן.

"ארגוני סיוע גדולים היו יכולים לסייע במניעת הסבל", נכתב בכתבה בכלי תקשרות סודאני. היכן הם, כל אותם ארגוני סיוע גדולים, שהיו יכולים לעזור? מדוע הם ממשיכים להפנות מבט מסודאן וממלחמתה?

מדוע הערבים הגולים תוקפים את ישראל?

לצד פרופסורים וסטודנטים באוניברסיטאות העלית בארה"ב ואירופה המגנים ותוקפים בחריפות את ישראל בגלל המלחמה בעזה, מתייצבים לא פעם גם הגולים מארצות ערב והאסלאם – מרצים, סופרים ועיתונאים שברחו בגלל רדיפות פוליטיות ומצאו מפלט במערב.

אחד מהקולות הבולטים ביותר הוא באסם יוסוף, מגיש טלוויזיה וקומיקאי מצרי, שנודע בזכות הביקורת החריפה שלו נגד האחים המוסלמים, ושתוכניתו "אל־ברנמג" הייתה הסימן המובהק ביותר למאבק המצרי נגד האסלאם הפוליטי ותומכיו העיקריים – הקטארים.

לכאורה, חמאס הם חלק מהאחים המוסלמים וקטאר מממנת גם את תנועת חמאס. אך עבור יוסוף, שהפך ליקיר של מחנה האנטי־ישראלי במערב, זה לא כל כך משנה.

הוא הוזמן כמה פעמים להתארח בתוכניתו של המנחה הבריטי פירס מורגן – ותקף בחריפות את ישראל על היותה "מדינה גזענית וחשוכה", השווה את אותה לדאעש ולגלג על בנימין נתניהו שדאג להשאיר את החמאס בשלטון (מה שנכון, נכון).

ביחס לחמאס, לעומת זאת, הייתה לו מעט מאוד ביקורת. מי שזוכר את תוכניותיו הקורעות מצחוק על האחים המוסלמים, יודע שלו היה בוחר לעשות זאת, היה יכול לשחוט את חמאס בכמה בדיחות מצלצלות.

הדוגמה השנייה היא פרופ' מדאווי א־ראשיד – חוקרת ממוצא סעודי־לבנוני המתגוררת ועובדת שנים רבות בבריטניה. בזמנו משפחתה עזבה את ערב הסעודית בגלל רדיפה פוליטית, בעוד שאת לבנון היא נאלצה לעזוב בעקבות מלחמת האזרחים והפלישה הישראלית ב־1982.

א־ראשיד מאשימה את ישראל ברצח עם, ומרבה להתראיין באל־ג'זירה הקטארית נגד ההתקרבות הסעודית לישראל, אף שגם קטאר היא מדינה ווהאבית, כמו סעודיה, והינה ממלכה אבסולטית, כמו סעודיה, שגם ניהלה עם ישראל במשך שנים יחסים טובים למדי – הרבה יותר משערב הסעודית העזה אי פעם.

היא מכחישה את השימוש באלימות מינית נגד נשים ישראליות וקוראת לזה "תעמולה" – ומרבה לשתף פוסטים של דמויות אופוזיציוניות רבות אחרות מערב הסעודית ומצרים שתוקפות את ישראל בחריפות רבה עוד יותר.

אז מה הסיפור? קודם כל, המשטרים שמהם ברחו מנהלים קשרים כאלה ואחרים עם ישראל – והעניין הזה רק מגביר את השנאה. שנית, כולם חונכו לשנוא את ישראל מהבית, בין שהבית היה בלבנון, ריאד או קהיר. כולם גדלו על תעמולה אנטי־ישראלית חזקה וארסית – וגם המעבר למערב לא שינה מאומה מתפיסת העולם הקיצונית הזאת.

ההתערות בסביבה האקדמית המערבית רק חיזקה את השנאה. כך יוצא שדווקא אותם אלה שמתלוננים על דיכוי בארצם ונאבקים נגדו, מוצאים את עצמם באותו צד עם ישות רצחנית ומדכאת, ששולטת ברצועת עזה כבר 17 שנים – ומתעללת באזרחים הפלסטינים, רוצחת מתנגדים ובסופו של דבר גם כ־1200 ישראלים חפים מפשע.

הסיפור הזה קצת מזכיר את התמיכה העיוורת של חלקים מהשמאל האמריקאי והאירופאי בברית המוצעות, שהיו כל כך נגד הקפיטליזם, עד שהתעלמו לחלוטין מהפשעים המחרידים של המשטר הסובייטי.

השבוע במזה"ת: אחמד יאסין מכריז על הקמת חמאס

ב־12 בדצמבר 1987, כמה ימים אחרי תאונת הדרכים הגורלית במחנה הפליטים ג'באליה שהציתה את האינתיפאדה הראשונה, השייח' אחמד יאסין – שעמד בראש "אל מג'מע אל־אסלמי", ארגון צדקה של תנועת האחים המוסלמים, יחד עם שותפיו עבד אל־עזיז א־רנטיסי, חסן יוסוף, מחמוד א־זהאר ועבד אל־פתאח דוחאן – הכריז על הקמת תנועת חמאס, תנועת ההתנגדות האסלאמית.

יומיים לאחר מכן פורסם הכרוז הראשון מטעם הארגון. באמנת הארגון, שפורסמה בשנת 1988, נכתב כי תנועת ההתנגדות האסלאמית רואה בכל ארץ פלסטין "ווקף", כלומר הקדש אסלאמי, שאסור לוותר על אף חלק ממנו וכי מצוות הג'יהאד היא מצווה אישית – ולא רק מצווה קולקטיבית.

הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א־דין אל־קסאם, הוקמה רק בשנת 1991, אך כבר בשנת 1988 פעילי התנועה בהוראת השייח' יאסין חטפו ורצחו שני חיילים – אבי סספורטס ואילן סעדון.

המטרה הייתה לחטוף ולרצוח חיילים כדי לנהל משא ומתן לשחרור אסירים המשתייכים לחמאס בתמורה לגופותיהם. זה היה הפיגוע הראשון שחמאס ביצע בישראל.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-16 לדצמבר.