ישראל עדיין שבויה בעזה

כל הפרסומים / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

לא רק 133 חטופים נותרו בידי חמאס, אלא שללא יצירה של אופק מדיני לגבי עזה ולגבי הבעיה הפלסטינית בכללותה, ישראל תישאר "שבויה" במצבה האזורי והבין-לאומי • אם נתמקד במערכה המדינית, נגלה שההישגים שלנו יכולים להיות גדולים בהרבה

מתקפת הטילים של איראן על ישראל וההצלחה שלה ליירט את מרביתם מהווה נקודת מפנה במלחמה שהחלה במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. השינוי בא לידי ביטוי בשלושה מישורים: הראשון, בניגוד לכישלון הצבאי והמודיעיני ב-7 באוקטובר, ההגנה הישראלית הייתה מוכנה מבחינה מודיעינית וצבאית ומתואמת עם ארצות הברית, בריטניה וכמה ממדינות האזור. מי שהספיד את ישראל בעקבות הפתעת 7 באוקטובר, למד שזו אינה מלמדת על יכולותיו האמיתיות של צה"ל. עם זאת, קשה למדוד בשלב זה באיזו מידה שיקמה ההצלחה את יכולת ההרתעה של ישראל.

השינוי השני בא לידי ביטוי בכך שהמתקפה הסיטה את תשומת הלב האזורית והבין-לאומית לאיראן, תוך כדי הסטת הקשב מההתרחשויות בעזה, שאלת החטופים והבעיה הפלסטינית בכללותה. ולבסוף, המתקפה יצרה כר לשיתוף פעולה אזורי ובין-לאומי נגד אויב משותף, וזאת בניגוד לעזה ולסוגיה הפלסטינית, המהוות בסיס לחילוקי דעות והסלמה אפשרית בין ישראל מצד אחד ובין ארצות הברית, המערב ומדינות ערב המתונות מצד שני.

התגובה המוצלחת נגד איראן לא משנה את העובדה שישראל נותרה "שבויה" בעזה. משמעות הדבר היא שלא רק 133 חטופים נותרו בידי חמאס, אלא שללא יצירה של אופק מדיני לגבי עזה ולגבי הבעיה הפלסטינית בכללותה, ישראל תישאר "שבויה" במצבה האזורי והבין-לאומי.

לכאורה, מערך הכוחות האזורי במהלך המלחמה לא השתנה באופן דרמטי: כל המדינות שחתמו על הסכמי שלום או נורמליזציה עם ישראל לא נסוגו. אומנם ירדן החזירה את שגרירה לעמאן (לא פרקטיקה נדירה ביחסי שתי המדינות), אולם ברגע המבחן היא עמדה לצידה של ישראל במתקפה האיראנית. עם זאת, כל המדינות הערביות שסייעו לישראל בחרו להצניע את העובדה הזו בתקשורת המקומית. במלים אחרות, ישראל חזרה למקומה הישן במזרח התיכון – "פילגש" – כזו שמוכנים להיעזר בה ועתה גם לעזור לה – אבל מאחורי הקלעים. יש בכך נסיגה.

יתרה מזו, אחת ממדינות "הסכמי אברהם" – סודאן – אף שלא ביטלה את ההסכם עם ישראל, כוננה מחדש את יחסיה הדיפלומטיים עם איראן, ואף זוכה לסיוע צבאי וכלכלי. למעשה, איראן מנצלת את מלחמת האזרחים על מנת להוציא את סודאן ממרחב ההשפעה המערבי. אם מהלך זה יצלח, סודאן עלולה למצוא עצמה משמשת מחסן נשק אזורי עבור איראן בחימוש ומימון ארגונים ג'יהאדיסטים במזרח התיכון, כפי שהיה לפני "הסכמי אברהם".

הדרך המדינית

בטווח הארוך, הדרך של ישראל והמערב להתמודד עם האיום האיראני אינה מצויה במישור הצבאי, אלא במישור המדיני. בהקשר זה קיימים שני נתיבי פעולה: האחד, פעולה לשינוי מאזן הכוחות האזורי, תוך פיתוי שחקנים ניטרליים או כאלה הנוטים לעבר איראן באמצעות הבטחה למתן "גזרים" משמעותיים. בהקשר זה ניתן לחשוב על עומאן, עיראק, סוריה וכמובן סודאן. עומאן, יש לזכור, הייתה הראשונה מבין מדינות המפרץ לקשור קשרים עם ישראל עוד בשנות ה-70, ואף כוננה עמה קשרים דיפלומטיים ב-1996. עיראק היא לא רק המיליציות השיעיות התומכות באיראן, וראש ממשלתה אף ביקר בוושינגטון במקרה בזמן המתקפה של איראן על ישראל.

סוריה נתפסת כבעלת ברית טבעית של איראן, אולם עד פריצת מלחמת איראן-עיראק ב-1980, היא הייתה בעלת ברית של מצרים וסעודיה, וגם אסד האב תמך בקואליציה המערבית נגד עיראק כאשר פלשה לכוויית ב-1990. סוריה חזרה לאחרונה לליגה הערבית לאחר שסעודיה, האמירויות ומדינות נוספות הסירו את התנגדותן. היא זקוקה לסיוע מאסיבי בשיקום המדינה וכאן אולי טמון הזרע לשינוי אפשרי באוריינטציה המדינית. מהלך כזה ייתקל כמובן בהתנגדות רוסית, אולם משאביה כרגע מוגבלים וזאת בשל מלחמתה באוקראינה.

בנוסף לכך, חיזבאללה הוא אומנם הכוח הצבאי המשמעותי בלבנון, אך במדינה יש רבים – נוצרים, סונים וגם שיעים – המתנגדים לחיזבאללה ולהשלכות הקשות של מלחמה על מדינתם. ולבסוף, אי אפשר לשלול את האפשרות שסודאן תחזור למחנה המערבי בתמורה הולמת.

נתיב הפעולה השני הוא במישור הפלסטיני; לשם כך דרושה תוכנית או יוזמה ישראלית, בשילוב עם ארצות הברית ומדינות ערב המתונות, לבניית אלטרנטיבה שלטונית לגיטימית לחמאס בעזה, תוך קשירת הפתרון לאופק מדיני – מדינה פלסטינית – ולקידום נורמליזציה עם סעודיה, שתביא בכנפיה גם הסכמים נוספים עם מדינות ערביות ומוסלמיות (כמו אינדונזיה). הקשיים בנתיב הזה ידועים, הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני, אולם הנכונות להתקדמות והצגת יוזמה יוכלו להכשיר את הקרקע למהלך אזורי ולצמצום הביקורת נגד ישראל בדעת הקהל הערבית והמערבית.

בעת הנוכחית כל הרעיונות הללו נשמעים כמו חלומות באספמיה; אבל יש להניח כי לפני שנים לא רבות האפשרות שמדינות ערביות יסייעו לישראל במלחמה נגד איראן הייתה נתפסת אף היא כדמיונית. כדאי לאמץ את כותרת ספרו האחרון של שמעון פרס – שאולי גם מרמזת על מורשתו: "אין מקום לחלומות קטנים".

המאמר פורסם ב-2.5.24, ב-N12