ישראל החמיצה את כינון היחסים עם סעודיה בעבר. החמצה נוספת עלולה לסתום את הגולל

כל הפרסומים / ישראל והמזרח התיכון

לאחר אירועי 7 באוקטובר, הסיכוי לנורמליזציה עם סעודיה מציב את ישראל על פרשת דרכים. השלכות הסירוב שלה כבר באות לידי ביטוי בהכרה העולמית הגוברת במדינה פלסטינית

הפעילות המדינית הקדחתנית המתנהלת בציר וושינגטון-ריאד, וכן הצהרות מפי אישים בכירים משני הצדדים, מלמדות כי למרות המלחמה והשלכותיה, הסכם נורמליזציה ישראלי-סעודי עדיין על הפרק. אולם, התגובות של נתניהו ושרים שונים בממשלה הבהירו כי אין להם כוונה להיענות לתביעות של הסעודים, הקושרות את הנורמליזציה להסדר הפסקת אש (שכולל גם את עסקת החטופים), הקמת מנגנון לניהול עזה שאינו ממשל צבאי, ובעיקר – הסכמה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967. ההצעה הסעודית היא הזדמנות היסטורית ואם ישראל לא תיענה לה זו תהיה עוד החמצה.

במשך השנים החמיצה ישראל כמה וכמה הזדמנויות עם סעודיה. מי שהאמרה האלמותית של אבא אבן – "הערבים (או הפלסטינים בגרסה אחרת) לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות" – היא נר לרגליו, כדאי שיחזור לספרי ההיסטוריה ויראה כי גם ישראל החמיצה לא מעט הזדמנויות עם הערבים בכלל, ועם הסעודים בפרט.

זה החל בדצמבר 1977, כאשר נשלח לישראל שליח עם מסר בעל פה מיורש העצר פהד לשר החוץ משה דיין, אולם האחרון סירב לפגוש אותו לפני שיידע על מה מדובר. השליח חזר כלעומת שבא. זה נמשך עם יוזמת השלום של פהד באוגוסט 1981, שישראל דחתה בבוז, והסתיים עם ההתעלמות מיוזמת השלום של יורש העצר הסעודי עבדאללה בפברואר 2002, שהפכה לתוכנית השלום הערבית כעבור חודש בוועידת הפסגה הערבית בביירות. תוכנית השלום הערבית חשובה במיוחד משום שהיא הביעה קונסנזוס ערבי לגבי הכרה ויחסים נורמליים עם ישראל מצד כל מדינות ערב, תמורת הכרה בישראל בגבולות 1967 והקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים.

ההתנגדות הישראלית היתה שילוב של בורות בדבר מידת חשיבותה של סעודיה בעולם הערבי והאיסלאמי, דימוי של ההנהגה הסעודית כמושחתת וקיצונית מבחינה דתית וסירוב לדרישות הסעודיות-ערביות על רקע פוליטי ואידיאולוגי. אפשר להעריך כי אם יוזמת השלום הערבית היתה מוצגת לישראל בשלבים מוקדמים יותר של הסכסוך, ההנהגה היתה רואה בה בסיס מצוין למשא ומתן ולהסכם.

אבל תהליכי ההקצנה שעברה החברה היהודית בכל הנוגע לשטחים הכבושים הובילו את המנהיגים לחפש דרכים עוקפות לבעיה הפלסטינית. הסכמי הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו ב-2020 סיפקו לכאורה את הסחורה, אולם מתקפת חמאס והמלחמה שבאה בעקבותיה לימדו כי "הסחורה" פגומה משום שהיא לא כוללת התייחסות לרכיב מרכזי – הבעיה הפלסטינית.

סיכוי בעקבות מלחמה

המתקפה הרצחנית של חמאס והמלחמה יצרו הזדמנות "לעשות משהו". כמעט כל המלחמות גורמות שידוד מערכות; מלחמת 1973 היא דוגמה בולטת שהובילה, בסופו של דבר, להסכם שלום עם מצרים. עד כה ישראל לא הציעה שום תוכנית ל"יום שאחרי". גם זה דפוס די קבוע במדיניותה – היא כמעט שלא יוזמת, ובוודאי שלא תוכניות שלום. אבל על המדף מונחת כעת היוזמה הסעודית-אמריקאית להסכם נורמליזציה.

לנורמליזציה עם סעודיה – המדינה החשובה בעולם הערבי והאיסלאמי – יש ערך כשלעצמה מבחינה פוליטית וכלכלית, אולם חשובות אף יותר השלכותיה האזוריות והבינלאומיות הרבות: ראשית, היא תפתח את השער להכרה מצד מדינות נוספות במזרח התיכון ובעולם האיסלאמי. שנית, היא תהיה מכת-נגד לציר ההתנגדות בהובלת איראן, שכן אחת המטרות של ציר זה במתקפה על ישראל היתה לקעקע את הנורמליזציה. שלישית, היא תעגן ותחזק את תהליך השתלבותה של ישראל בארכיטקטורה הביטחונית האזורית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעת מתקפת הטילים של איראן.

רביעית, היא תוציא את העוקץ לפחות מחלק מן ההתנגדות לישראל בעולם ובאזור – של אלה המתנגדים למדיניותה אך לא לקיומה – ובכך ייעצר תהליך הפיכתה של ישראל למדינה "מצורעת". חמישית, היא תחזק את קשריה הכלכליים של ישראל עם מדינות האזור, במיוחד עם האמירויות וסעודיה. הסחר בין ישראל לאמירויות ב-2023 נסק לכמעט שלושה מיליארד דולר, וצפוי היה לגדול עוד אלמלא המלחמה. ולבסוף, היא תוביל לשילובה של ישראל גם בארכיטקטורה הכלכלית העולמית החדשה, שיכולה לקשר את המזרח הרחוק והודו לאירופה דרך סעודיה, ירדן וישראל באמצעות מסדרון ימי ויבשתי.

הסעודים פועלים – עד כה בהצלחה – למתן את התגובה הערבית נגד ישראל. זה בא לידי ביטוי גם בהודעה המשותפת של ועידת הפסגה הערבית האחרונה, שהתקיימה בבחריין ב-16 במאי והשתתפו בה כמעט כל המלכים והנשיאים של מדינות ערב, כולל בשאר אל-אסד הסורי שהוחזר לאחרונה לליגה. לצד שלל גינויים של ישראל על פעולותיה בעזה, קריאה להצבת כוחות בינלאומיים ברצועה והדרישה לסיום המלחמה, ההודעה קראה לכינוס ועידה בינלאומית והביעה תמיכה בפתרון שתי המדינות על בסיס יוזמת השלום הערבית. במילים אחרות, המלחמה ושפע הגינויים לא הובילו לשינוי בהחלטה האסטרטגית הערבית לדבוק בפתרון שתי המדינות.

שובו של פתרון שתי המדינות

הקמתה של מדינה פלסטינית נתפשת בעיני רבים בישראל כסכנה ביטחונית. החשש הזה טבעי והגיוני, במיוחד אחרי 7 באוקטובר. ואולם, דווקא אסון זה הוביל לשלוש התפתחויות חשובות שהופכות את שאלת המדינה הפלסטינית לבלתי נמנעת, אם במוקדם ואם במאוחר.

ראשית, האסון החזיר את הבעיה הפלסטינית למקומה הטבעי – לב הסכסוך; הניסיונות לדחוק אותה לשוליים או להעלימה באמצעות הסכמי נורמליזציה עם מדינות ערביות בפריפריה המזרח תיכונית כשל. זו עוד קונספציה שהופרכה.

שנית, האסון הוביל להחייאת הרעיון של פתרון שתי המדינות, שלפני 7 באוקטובר הפך לדעת רבים ללא רלוונטי בעקבות הגידול בהתנחלויות ברחבי אזור C בגדה המערבית. רעיון "המדינה האחת" קנה לו שביתה בחוגים רבים, אולם האסון לימד כי למרות הכל הפרדה היא צו השעה, ואילו מדינה אחת היא מתכון לאסון ולפורענות.

שלישית, שחקנים בזירה הבינלאומית והערבית מבינים, כי הם צריכים להיות חלק מהפתרון באמצעות הכרה ומתן ערבויות וביטחונות לשני הצדדים, כולל אולי אפילו שליחת כוחות. המעורבות הזרה אין משמעותה שישראל מפקידה את ביטחונה בידי אחרים, אלא שלפתרון יש שותפות אזוריות ובינלאומיות ולהן אינטרס בקיומו ובשימורו של ההסכם.

ההשלכות השליליות של הסירוב הישראלי מתגלות כבר לנגד עינינו, כאשר מדינות במערב אירופה מכירות במדינה פלסטינית. זהו תחילתו של צונאמי מדיני, שיוביל להכרה של מדינות נוספות, וזאת בנוסף ל-140 שכבר מכירות בה. מדובר כרגע בהצהרה בלבד, אולם בתהליך ארוך מתקבעת כאן הכרה עולמית בקיומה של מדינה כזו ובאי-הלגיטימציה של שליטה על עם זר. במקום שישראל תיאלץ בסופו של דבר להתכופף תחת הלחץ הבינלאומי, היא יכולה לצאת נשכרת באמצעות המהלך הסעודי, שיכלול גם פתרון של הבעיה הפלסטינית.

באין הנהגה

מימושה של תוכנית גרנדיוזית זו דורש הכרעה גורלית מהסוג שקיבל דוד בן-גוריון. הבעיה היא שבצד הישראלי ניצב ראש הממשלה בנימין נתניהו עם רוב בכנסת, אך בלי לגיטימציה ציבורית בעקבות אסון 7 באוקטובר, שהוא וממשלתו אחראים לו.

לא פחות חמורה העובדה שגם בצד הפלסטיני ניצבת הנהגה ללא לגיטימציה ציבורית, הנתפשת כמושחתת ולא כשירה לקבל הכרעות גורליות. יתרה מזו, הסקרים הפלסטיניים מלמדים על תמיכה גדולה בחמאס ותמיכה לא רבה בפתרון שתי המדינות. במילים אחרות, גם הצד הפלסטיני צריך לעבור תהליך של התפכחות לגבי גבולות האפשר, תרתי משמע. עד כה אף מנהיג פלסטיני לא התייצב לפני בני עמו כדי לומר את האמת הזאת.

לכאורה, המסקנה היא איפוא שאין סיכוי בעתיד הקרוב ליישום פתרון שתי המדינות. עם זאת, אם ממשלה ישראלית תחליט להיענות למהלך הסעודי ותיתקל בהתנגדות פלסטינית, מסיבה זו או אחרת, יש סיכוי טוב שהסעודים יראו בכך תירוץ מספק כדי להמשיך בתוכניתם, שהרי הפלסטינים הם שדחו את התוכנית. ליורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, יש בטן מלאה על הפלסטינים. לא במקרה הוא אמר בפומבי במרץ 2018 לנציגי ארגונים יהודיים בארצות הברית, כי "ב-40 השנים האחרונות ההנהגה הפלסטינית החמיצה שוב ושוב הזדמנויות ודחתה את כל ההצעות שניתנו לה. הגיע הזמן שהפלסטינים יקבל את ההצעות ויסכימו לבוא לשולחן המו"מ – או שישתקו ויפסיקו להתלונן".

הסיכוי לנורמליזציה עם סעודיה, לאחר אירועי 7 באוקטובר, מציב את ישראל על פרשת דרכים: האם תבחר להמשיך לדבוק בתפישת הגטו והקורבן ובאמונה שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, או לפרוץ אל המרחב כשותף ובעל ברית. התוצאה אינה כורח היסטורי אלא פרי החלטה של מנהיגים וחברה. ראוי לשנן את דברי אחד העם, בהקדמה לספר מאמריו שכותרתו "על פרשת דרכים": "מיום שיצאה כנסת ישׂראל בגולה אין אנו מוצאים בשום זמן שתעמוד על דרכה ותשאל לנפשה: אנה אני הולכת… ומה תכלית מלחמתי בעד קיומי?"

המאמר פורסם ב-28.5.24, בהארץ.