כל הפרסומים
/ תהליך השלום הישראלי פלסטיני
השפה שלנו מגלה לנו לא מעט על מה שסמוי מהעין. כך המילים הנפוצות במלחמה מלמדות לא מעט על האופן שבו היא מתנהלת. כבר שנה מדברים על הניצחון המוחלט, ואליו התווספו "מכה שלא תישכח", "לקעקע את התפיסה", "צריבת תודעה", "תמונת ניצחון" וכמובן "משוואות הרתעה". כמו במשחקי ילדים או בכדורגל, אנחנו כלואים בין מהלומות הדדיות, ממתינים לנקמות, מעלים ומשווים בהפצצות, משגרים איומים וסופגים איומים כדבר שבשגרה. ברור שכל ירי גורר תגובה, ולאזרחים ממש ברור שהם יספגו – מה שמטריד אותם זה לא אם אלא מתי. שיידעו להיערך לטיל האיראני/התימני/העיראקי/הלבנוני (מחקו את המיותר).
"המלחמה הוכיחה שעניינים קריטיים בנוגע לעתידנו במזרח תיכון מושפעים לא רק משיקולים גיאופוליטיים של ביטחון לאומי או בריתות אזוריות אלא גם משיקול רגשי, ארכאי לכאורה – הכבוד הלאומי והצד האפל של ההשפלה. במערב אוהבים לייחס את הרגש של הכבוד לחברות לא מודרניות. לכן ידברו הרבה על 'הכבוד הערבי', אבל בעצם כל המדינות מונעות מהרגש הזה, הן פשוט עוטפות אותו במונחים כביכול אובייקטיביים של אסטרטגיה", מסביר ד"ר גיל מורסיאנו, מנכ"ל מכון מיתווים, מכון מדיניות, מחקר וחשיבה, "הכבוד הלאומי הוא בעצם מה שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו, הוא נכון מול אויבים ומול בנות ברית".
"הכבוד הלאומי הוא לא דבר רע או טוב, הוא פשוט דבר קיים שצריך ללמוד לעבוד איתו. לפעמים צריך למחול על הכבוד ולפעמים אפשר להשתמש בו באופן חכם בשביל לנצח את היריב. כשאומה מושפלת, בדיוק כמו בני אדם, היא פועלת מהבטן באופן טבעי. כשחמאס טבחו ב-7 באוקטובר הייתה להם כוונה ברורה לייצר השפלה, גם צבאית וגם לאומית. הפגיעות המיניות הן דוגמה לכך. חלק מפעולה דיפלומטית חכמה, למשל, זה להצביע על זה, להראות איך חמאס, בהשפלה שלנו, פגעו בכבוד האיסלאמי. הפגיעה בנשים וילדים, האונס, חטיפות של ילדים, אלה מעשים שנוגדים 'קוד של כבוד' במלחמה. בכל מיני צורות זה גם מה שזירז את עסקת השבויים הראשונה. כל עוד הם החזיקו ילדים בשבי הם פגעו בהפוך על הפוך בכבוד של עצמם".
מורסיאנו כתב את הדוקטורט שלו על השפעת הכבוד על תהליכי משא ומתן בסכסוך הערבי-ישראלי באוניברסיטה החופשית של ברלין ופיתח את הרעיון של מדיניות מאפשרת כבוד. אחת הדוגמאות הבולטות שהוא מציג לפגיעה בכבוד היא חיסול איסמעיל הנייה. לא רק שישראל חיסלה אותו, היא עשתה זאת בזמן שהוא התארח אצל האיראנים. "זו פגיעה קלאסית בכבוד, ובכלל, כל שיח הכבוד מול איראן וחיזבאללה הוא אפילו לא סמוי. הוא על השולחן".
"כך למשל האיראנים קראו למתקפת הטילים באפריל 'הבטחת האמת' – כי הם רצו להראות שהם אנשי כבוד העומדים במילתם. בנקמה. ב-2019 חיזבאללה נקמו על פעולה צבאית בירי על חיילים, וצה"ל ביים פצועים בשטח שאפילו פונו לבתי חולים – בשביל לתת לחיזבאללה את תמונת הניצחון שהם רצו על מנת לסגור את הסבב. תפיסת הכבוד הלאומי של חיזבאללה קשורה בטבורה לזהות הארגון כמי שדואג למעמד של השיעים בלבנון. אחרי שנים של יחס משפיל מהנוצרים, הסונים, והדרוזים, חיזבאללה איפשר למיעוט הגדול בלבנון לא רק להיישיר מבט אל בני העדות האחרות אלא אף להתנשא עליהם מעמדה של כוח".
המתקפה הישראלית הפנומנלית בשבועיים האחרונים לצד הדיבורים על כניסה קרקעית מעלים ביתר שאת את השאלה עד כמה המהלכים שנבחנים הם תוצר של אסטרטגיה ומתי הם תוצר סמוי של רצון לייצר כבוד לאומי. "יש לנו הצלחות שאי-אפשר לדמיין", אומר מורסיאנו, "ואיני יכול שלא לתהות מה היה קורה אם היינו לוקחים את כל היצירתיות המטורפת הזו לשדה המדיני – לא רק בהיבטים של יצירת הסכמי שלום, אלא גם התקפיות מדינית. איך אפשר היה לייצר מערך מדיני שהוא לטובתנו? למשל הפיכת השלוחות של איראן מנכס לנטל עבורם, יוזמה מול סוריה לבידוד לבנון מאיראן וכל נושא בניית בריתות אזוריות רחבות בחסות אמריקאית".
בין מלחמת הקיום שבה נמצאת ישראל לבין התהדרות בניצחון מוחלט יש תנועה עדינה שצריך לשים אליה לב. "אפשר להתבונן בכבוד הלאומי של כל מדינה באזור ולחשוב איך רותמים אותו באופן יעיל. איך משתמשים בכבוד במערכה הזו כפתרון? מול בנות הברית שלנו למשל פעלנו באופן קטסטרופלי. פגענו בסמלי כבוד ברורים של מצרים וירדן. הנפת הדגל על מעבר רפיח היא הדוגמה המושלמת, וכך גם עליות ראוותניות להר הבית שירדן מהווה שומרת הסף שלו".
"סאדאת, נשיא מצרים, פעל באופן מרתק בהקשר הזה כשבחר להגיע לירושלים. על מנת שמצרים תוכל להתקדם לתהליך של מו"מ עם ישראל, מצרים הייתה צריכה 'לאזן את מאזן הכבוד' – להשיב את הכבוד שאבד במלחמת 67'. מלחמת יום כיפור נתנה להם את ההזדמנות הזו, להציג לעם ולעולם שהם הצליחו להוכיח את ערכם ועכשיו הם יכולים להסתכל לישראלים בעיניים וגם לנהל איתם מו"מ מעמדה של שווים".
"סאדאת כיבד את הישראלים בעצם ההכרה בהם. בדרך זו הוא רתם את כל הכוח האדיר שיש לקוד הכבוד על מנת להשפיע על העמדות ועל ההתנהלות של הישראלים. כאשר אנו מכבדים אנו יוצרים אותה תגובה כמו במקרה שאנו משפילים. אנחנו גורמים לצד שמנגד להגיב מהבטן: לשכוח ממסגרות יחסים קודמות, לקחת סיכונים ולהגיב מיידית. כלומר לכבד חזרה".
גם מול האויבים שלנו יש משחק אסטרטגי עדין – איך להביס אותם בשדה הקרב אבל עדיין להשאיר משהו מהכבוד שלהם כדי שיהיה להם סולם לרדת מהעץ שעליו טיפסו. "אם רוצים להגיע בלבנון להסדר בר-קיימא צריך לשמר משהו מהכבוד של נסראללה מול האנשים שלו. קשה לעכל את זה, אבל זה חלק מהמשחק האסטרטגי", מסביר מורסיאנו. "עצם העובדה שאנחנו צריכים לחשב את שיקולי הכבוד של אויב מר כמו נסראללה נשמע מנוגד להיגיון, אבל כפי שלמדנו מההיסטוריה זה המפתח לפתרון".
אחרי שנה של מלחמת התשה, חייבים לחשב מסלול מחדש. כשהקשב נודד צפונה סביב שאלת התמרון הקרקעי, בעזה נמקים 101 חטופות וחטופים והמלחמה הדרומית מונשמת כל העת באופן מלאכותי. כשזירות רבות כל כך פתוחות והמשא ומתן להשבת החטופים תקוע, אי-אפשר שלא לתהות כמה מקבלת ההחלטות היא תוצר של רהב ויומרה.