בשבועות האחרונים התקשורת הישראלית שבה לעסוק בעמדת סעודיה לגבי סיום המלחמה בעזה ומחויבותה לנושא הפלסטיני. עמדתה של הממלכה בנושאים אלה נראית מעורפלת בעיני ישראלים רבים, אך הסיבה לכך נעוצה בהבנה שגויה של המורכבות הסעודית.
הממלכה הסעודית לא קלה להבנה. ערב הסעודית היא יותר ממדינה – היא רעיון המורכב מזהויות דתיות, שבטיות וערביות, המשתלבות עם תפישות של איום, אינטרסים אסטרטגיים קיומיים ופרגמטיזם דינמי. שילוב זה מאתגר אפילו את החוקרים המנוסים ביותר בהבנת מורכבותה של הממלכה.
האחריות לחוסר ההבנה של הישראלים מוטלת בראש ובראשונה על ראש הממשלה בנימין נתניהו: הוא מדבר על "נורמליזציה" מבלי להבין את השיח המתנהל בקרב הסעודים עצמם. הצגנו את עמדתנו בבהירות פעם אחר פעם, אך נראה שגורמים מסוימים בוחרים להתעלם ממנה משיקולים פוליטיים. על כן, אני מבקש מכם – אנא הקשיבו לנו, הסעודים.
כחוקר סעודי של מדיניות ארצי כלפי ישראל, אני מכיר במורכבויות של מדינתכם. למרות ההבדלים העמוקים בינינו, חשוב לכבד את המורכבות של כל עם ואת השיח המלווה אותה. ממשלת נתניהו לא העניקה כבוד זה לערב הסעודית. היא הטעתה את הציבור הישראלי בהצגה פשטנית של הממלכה והעם הסעודי – של המניעים, האמונות והמורכבויות שלהם. לכן אני מנצל את ההזדמנות כדי לפנות ישירות אליכם, הישראלים, בתור סעודי שבאמת ובתמים שואף לשלום עמכם.
גישות סותרות בנוגע לאיראן
אבקש להפריך שתי הטעיות מרכזיות שקידמה ממשלתכם בנוגע להבנת ערב הסעודית וכוונותיה. נתניהו מתעקש להציג את נרמול היחסים בין ארצותינו כתוצאה טבעית של האיום האיראני המשותף. זוהי השקפה שגויה מיסודה, בלשון המעטה. הוא טוען שעימות כולל עם איראן יוביל את הממלכה לזנוח את עמדותיה המסורתיות בסוגיה הפלסטינית ולחתור לנורמליזציה. אך המציאות מורכבת הרבה יותר.
למעשה, הסעודים נוקטים בגישה הפוכה לחלוטין. אמנם האליטה השלטת בממלכה רואה באיראן אתגר ביטחוני-אסטרטגי מרכזי, אך דרך ההתמודדות שלנו שונה מהותית מזו של ישראל. הגענו למסקנה שדיאלוג עם איראן הוא הדרך הנכונה להתמודד עם האתגרים, בעוד הגישה ההתקפית של נתניהו היא בדיוק מה שאנו מבקשים למנוע. בעניין זה גישותיהן של ההנהגות שלנו לא רק נבדלות – הן עומדות בסתירה של ממש זו לזו.
גם הרעיון לפיו אנחנו מייחלים בסתר לתקיפה ישראלית באיראן הוא שטחי. מה שעבורכם נדמה כמהלך טקטי, נראה בעינינו כפעולה בעלת השלכות אסטרטגיות שתחמיר את אתגרי הביטחון שלנו. בממלכה אף רווחת התפישה שנתניהו משתמש באיום האיראני בעיקר לביסוס מעמדו הפוליטי בישראל.
החשש האמיתי שלנו הוא מאזור שקוע בתסיסה ובסכסוך. חרדתנו מחוסר יציבות אזורית קשורה ישירות לשאיפות הכלכליות שלנו, שנתפשות כנושא קיומי עבורנו. אנו יודעים שלא נוכל להשיג את יעדינו השאפתניים באזור לא יציב, שירתיע משקיעים, אנשי עסקים ותיירים.
מעל הכל, האליטה השלטת בממלכה חוששת מתהליכי הקצנה, שהתגברו במהלך המלחמה האחרונה. הדיבורים בממשלת ישראל על יישוב מחדש של עזה וסיפוח שטחים נוספים בגדה המערבית לא רק מעוררים כעס ותסכול כלפי ישראל, אלא גם מתדלקים תהליכי הקצנה בכל רחבי האזור.
סולידריות חזקה וגוברת
זה מוביל אותי לנקודה השנייה שבה נתניהו הטעה אתכם – הרעיון שלסעודים לא אכפת מהנושא הפלסטיני. ישראלים יקרים, הממשלה שלכם הובילה אתכם להאמין שנוותר מרצון על עמדתנו ההיסטורית וננרמל יחסים עם ישראל גם ללא פתרון הסוגיה הפלסטינית. נתניהו אף טען בנאומו באנגלית כי הנושא הפלסטיני אינו יותר מאשר עלה תאנה, וכי בפגישות סגורות הוא עולה הרבה פחות ממה שחושבים. זוהי אמירה מניפולטיבית מאוד בעיני הסעודים.
המלחמה בעזה, על תמונות הזוועה שהיא מביאה עמה, הזכירה לנו שהנושא הפלסטיני מושרש עמוק בדעת הקהל הסעודית. במסגדים ברחבי הממלכה מתקיימות תפילות להקלת סבלם של הפלסטינים, ותחושת הסולידריות ברחובות חזקה יותר מאשר בכל עת מאז האינתיפאדה השנייה.
אמנם לא תראו הפגנות פרו-פלסטיניות ברחובותינו – זה לא חלק מהתרבות הסעודית. אך אל תטעו לחשוב שהיעדר הפגנות מעיד על חולשת התמיכה. הדבר נובע מחשש שגורמים קיצוניים ינצלו את הכאב הזה. סבל של חפים מפשע בשני הצדדים מזין את הקיצוניות – הן הסבל הפלסטיני המתמשך והן הזוועות של 7 באוקטובר, שהיו מעשה ברברי חסר כל הצדקה. יותר מדי דם של חפים מפשע נשפך במלחמה הזו, וקיצוניות היא תוצאה אמיתית שלו.
באופן רשמי, עמדתנו ברורה. שר החוץ שלנו הדגיש פעמים רבות מאז 7 באוקטובר שמדינה פלסטינית היא תנאי מוקדם לנרמול היחסים עם ישראל. יורש העצר בן סלמאן הצהיר כי "הממלכה לא תפסיק את מאמציה הבלתי נלאים להקמת מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה מזרח ירושלים, ואנו חוזרים ומדגישים כי הממלכה לא תכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל מבלי להשיג זאת".
נכון, היחסים בינינו לבין הפלסטינים אינם נטולי מתחים. אך אלה הם מתחים המתקיימים בתוך מערכת יחסים עמוקה ושורשית. אני מציע לתקשורת ולציבור בישראל להיזהר מלפרש קולות "אנטי-פלסטיניים" שוליים כמייצגים את הממלכה, או לראות במתחים אלה סימן לנורמליזציה קרבה בין ערב הסעודית לישראל.
דיאלוג ברמת הביניים
כיצד נתקדם מכאן? זו משימה קשה. העמים שלנו חולקים אינטרסים משותפים רבים, אך לצערי, אבל נדמה לי שאין דבר שאנחנו חולקים יותר, לצערי, מאשר הכאב על דמם השפוך של אחינו. עלינו להכיר בכאב האחד של השני, ולהפנים כי השלום הוא הפתרון היחיד שיש ביכולתו לשמש מזור לכאב זה.
אני מציע נקודת התחלה אחת: דיאלוג ברמת הביניים בין ערבים לישראלים. במקום לחתור להכרזות ניצחון מדומות, עלינו ליצור שיח רציני יותר. לצד מאמצי השלום מלמעלה ומלמטה, נחוץ דיאלוג אנליטי יסודי המבוסס על רשת של חוקרים, מומחים, עיתונאים ואקדמאים. בדיאלוג כזה נדבר זה עם זה, ולא זה מעל או נגד זה, כפי שעשו נתניהו ותומכיו כאשר תיארו בפניכם את ערב הסעודית באופן מוטעה.
דיאלוג ברמת הביניים צריך לספק חשיבה קדימה ולהציע הצעות חדשות ויצירתיות לקידומו של שלום, תוך שהוא מעודד שחקנים פוליטיים להיות מעורבים בתהליך.
עליו לשנות את התרבות של הדיאלוג הערבי-ישראלי ולהפוך לחלק מהותי מהשיח האזרחי. אני יודע שיש בישראל אנשים רבים שמעוניינים בשלום אמיתי, ואני יודע שהם זקוקים לעזרה. אנחנו מוכנים לעזור, אבל כדי לעשות זאת יהיה עליכם לעזור לנו בכך שתראו נכונות אמיתית וכנה לפתרון הסכסוך הזה מהשורש. שכן אם לא כך, ואעשה שימוש במונח שטבע חוקר ישראלי, תחזור ישראל לתפקיד הפילגש האזורית ולא יותר מכך.
הסכמי אברהם אמנם היוו אבן דרך ביחסי ישראל והעולם הערבי, אך שימשו עבור פוליטיקאים מסוימים כהוכחה-כביכול שיחסים עם מדינות ערב אפשריים גם ללא פתרון הסוגיה הפלסטינית. ההיסטוריה מלמדת שקשרים כאלה, כמו "פילגש", נותרים בלתי לגיטימיים בעיני הציבור הערבי, כפי שמראים סקרי דעת קהל במדינות הסכמי אברהם.
לא משמח לומר זאת, אך זו תזכורת ודוגמה לכך שקשה מאוד להיפטר מדימוי הפילגש. אני יודע שיש לנו בישראל שותפים אמיתיים לשלום, והגיע הזמן שניכנס לתהליך שסופו הפיכתה של ישראל מפילגש לשותפה לגיטימית וגלויה. הדבר הזה יכול לקרות רק באמצעות פתרון שתי המדינות. בצלם של המוות, ההרס והמלחמה המתמשכת, עלינו לשמור את עינינו ממוקדות בהשגתו של שלום אמיתי – לא נורמליזציה למען נורמליזציה, אלא שלום כן ואותנטי, שלום בסיסי ושורשי.
המאמר פורסם ב-7.1.25 באתר הארץ.