החלופה לחמאס כבר על השולחן – נתניהו עדין תקוע "ביום שלפני"

כל הפרסומים / ישראל והמזרח התיכון

מהפרטים שפורסמו עד כה על עסקת החטופים הנרקמת, ניתן לומר בזהירות שלושה דברים. הראשון, מעל שנה מקריסת העסקה הקודמת, נראה שהשלב הראשון של העסקה לשחרור החטופים צפוי סוף סוף לצאת לדרך. השני, העסקה המוצעת דומה להפליא למתווה נתניהו ממאי 24'. קשה שלא לחשוב על מחירי הדמים הבלתי נסבלים שגבו שבעת החודשים שעברו עד שנתניהו אימץ את הצעתו שלו. אך השלישי הוא הדבר האמיתי שאמור להדיר שינה מעינינו: ללא שינוי דרמטי במדיניות הממשלה, ששללה עד כה כל אלטרנטיבה לחמאס, העסקה לא תמשיך לשלבים הבאים, שלטון חמאס לא יוחלף, שאר החטופים לא יחזרו והמלחמה לא תסתיים.

המשוואה הבסיסית לא השתנתה מאז 7 באוקטובר: בשביל להחזיר את החטופים כולם, יש לסיים את המלחמה. ובשביל לסיים את המלחמה באופן שישמור על ביטחון ישראל, חמאס לא יכול להחזיק בשלטון ברצועה. אלא שממשלת ישראל סירבה פעם אחר פעם לקדם פתרון מדיני שיאפשר זאת, והמשמעויות ידועות. ההישגים הצבאיים נשחקו, כפי שהזהיר הרמטכ"ל כבר לפני שנה. החטופים הופקרו, ורבים מהם שילמו בחייהם על השיהוי. חיילינו נשלחו לפעול שוב ושוב באותן שכונות, כי בהיעדר אלטרנטיבה הטרור הרים ראשו. הרוגי הימים האחרונים בעזה מדגישים את מחיר הדמים היומיומי של נוכחות צבאית קבועה בשטח שורץ לוחמי גרילה הלומדים את מהלכי הכוחות בשטח ומתאימים עצמם לפגיעה בהם. את הדינמיקה הזו ומחיריה אזרחי ישראל מכירים היטב מ-18 שנות רצועת הביטחון בלבנון. מאז פורקו גדודי חמאס, סיום המלחמה הוא לא רק מחיר שיש לשלם כדי להחזיר את כולם הביתה, אלא אינטרס ישראלי מובהק.

לא חסרו הצעות שיכלו לאפשר זאת, כבר לפני חודשים רבים. מדינות העולם והאזור שבו והציגו תוכניות מפורטות ליום שאחרי חמאס בעזה. העקרונות חוזרים על עצמם: שלטון אזרחי פלסטיני מתון על בסיס הרשות הפלסטינית, הסדרי ביטחון נוקשים בציר פילדלפי ומעבר רפיח, כניסת כוחות אזוריים שיחליפו את כוחות צה"ל, סיוע בינלאומי מסיבי. ארה"ב, סעודיה, מצרים ואחרים עומלים על הכנת התוכניות הללו מעל שנה.

האיתותים סביב העסקה, במרכזם הצהרת בלינקן על תוכניתו לקידום חלופה שלטונית ברצועה, מעידים שהדרך להשלמת העסקה עד שלביה האחרונים, כלומר נסיגת צה"ל וסיום המלחמה והחזרת אחרון החטופים, עוברת דרך מימוש כלשהו של הרעיונות הללו. אלא שעד כה, הממשלה והעומד בראשה פסלו אותם על הסף. הטיעון העיקרי שחזר על עצמו היה שלילת מעורבות הרשות הפלסטינית: "עזה לא תהיה חמאסטן ולא פתחסטן". זאת, אף שנתניהו מכיר היטב את ההבדלים בין חמאס, שהביא עלינו את האסון הגדול בתולדות המדינה, לרשות הפלסטינית, שמקיימת איתנו תיאום ביטחוני ומסכלת טרור.

כאילו לא למדנו כלום מ-7 באוקטובר, מדיניות "הרשות הפלסטינית היא נטל וחמאס הוא נכס" עודנה חיה וקיימת בממשלת ישראל הנוכחית. התעקשות הימין הקיצוני, כפי שבן גביר העיד בעצמו, היא שטירפדה את העסקה עד כה. העקרונות המשיחיים מבית היוצר של סמוטריץ'-בן גביר הם שהנחו את הסרבנות המדינית של נתניהו לאורך המלחמה, ואת ההתעקשות על שימור הנוכחות הישראלית בעזה וקיבוע מצב המלחמה.

המאמר פורסם ב-16.1.25 באתר מעריב.