/ כל האירועים
הוובינר התקיים על רקע הפסקת אש שברירית, שנכנסה לתוקף לאחר עימות צבאי חריג ומתוח בין ישראל לאיראן. העימות, שארך 12 ימים בלבד, נחשב לנקודת שיא חדשה ברמת ההסלמה האזורית מאז מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. לראשונה, ישראל וארצות הברית פעלו יחד במהלך התקפי נגד מדינה ריבונית. האירועים הללו, שהתרחשו במקביל להמשך הלחימה בעזה, מלמדים אותנו על סוג הקשרים בין הזירות השונות, ומעלים שאלות בנוגע למדיניות החוץ הישראלית, עתיד ההסדרה בעזה, ותפקידה של ארצות הברית באזור.
הוובינר נועד לבחון את ההשלכות הרחבות של העימות האחרון בין ישראל לאיראן, ולשאול כיצד ניתן למנף את תוצאותיו לצורך שינוי מדיני אזורי. המשתתפים ביקשו לנתח את ההקשרים בין הזירות (הפלסטינית, האזורית, האמריקאית והגלובאלית) ולהבין כיצד הן משפיעות זו על זו. הדיון התמקד באפשרות למעבר מהישג צבאי נקודתי להסדרה מדינית ארוכת טווח, תוך התייחסות למציאות בעזה, להתנהלות האמריקאית ולתמורות במערכת האזורית. המפגש ביקש להציע כיווני פעולה שיחזקו את מעמדה המדיני של ישראל, יקדמו פתרון מדיני מול הפלסטינים, ויפתחו הזדמנויות להסדרה אזורית רחבה יותר.
משתתפים:
ד"ר גיל מורסיאנו- מנכ"ל מכון מיתווים.
ערן עציון- לשעבר סגן ראש המל"ל וראש החטיבה לתכנון מדיני במשרד החוץ.
ד"ר (סא"ל מיל') עומר צנעני- ראש היחידה המדינית-ביטחונית של קרן ברל כצנלסון ומכון מיתווים.
ד"ר שירה עפרון- מנהלת המחקרים ב- Israel Policy Forum.
איתן ישי- ראש תוכנית מזרח תיכון וצפון אפריקה במכון מיתווים.
פרופ' אלי פודה- מרצה בחוג ללימודי האסלאם והמזה"ת באוניברסיטה העברית בירושלים, וחבר ועד המנהל של מכון מיתווים.
ד"ר גדליה אפטרמן- ראש תוכנית מדיניות ישראל-אסיה במכון ע"ש אבא אבן לדיפלומטיה באוניברסיטת רייכמן.
המערכת הגלובאלית לאחר העימות/ ערן עציון
עציון הציג תמונת-על פסימית באשר למשמעויות הגלובליות של העימות מול איראן, תוך התמקדות בשבר העמוק שחשף במבנה הסדר הבינלאומי. לדבריו, המהלך המדיני שהוביל לעימות (לכאורה מהלך דיפלומטי שהתברר כהונאה מתוכננת מראש) המחיש את קריסת מנגנוני קבלת ההחלטות בארה"ב תחת ממשל טראמפ, שבהם אדם יחיד קובע את המדיניות על פי גחמותיו.
בנוסף, תקיפה של שתי מדינות גרעיניות נגד מדינה שלא הוכרע על ידי הגופים הבינלאומיים כי היא מחזיקה בתוכנית גרעין צבאית, מערערת את הלגיטימיות של משטר הפיקוח הגרעיני. ברמה המיידית המשמעות הסבירה היא נסיגה של איראן משיתוף פעולה עם הגופים המפקחים. בראיה רחבה יותר, המסקנה האפשרית של משטרים באזור (למשל מצרים, סעודיה או טורקיה) היא שכדי להגן על קיומם עליהם לשאוף ליכולת גרעינית צבאית, אך לעשות זאת "במודל הפקיסטני" החשאי ולא בשקיפות מול הסוכנות הבינלאומית. עציון סיכם כי אופן סיום המלחמה, בהפסקת אש ללא הסדר, מדגישה עוד יותר את התפוררות הסדר הבינלאומי לכדי מה שהוא כינה "כאוס בינלאומי מבוסס אינטרסים", וכי לישראל יש כעת חלון צר לשנות את מסלולה ולהוביל תהליך מדיני, בטרם תשלם מחיר מדיני ובינלאומי כבד.
הזירה הפלסטינית/ ד"ר (סא"ל מיל') עומר צנעני
צנעני הדגיש כי הפסקת האש הנוכחית מהווה רגע מבחן קריטי לא רק לסיום הלחימה בעזה, אלא גם לעיצוב עתיד הזירה הפלסטינית כולה. לדבריו, המלחמה בעזה שהביאה למצב הומניטרי אסוני, לצד החלשה שיטתית של הרשות הפלסטינית בגדה, הן תולדה של מדיניות של הממשלה הנוכחית הדוגלת בהכרעת החברה הפלסטינית כולה. במקום זאת יש לקדם דווקא הסדרה אזורית כוללת במסגרתה תתאפשר גם סיום המלחמה.
ד"ר עומר צנעני העלה את חשש כי לאחר הפסקת האש עם איראן, במקום לקדם הסדר אזורי ישראל תפנה להרחבת הסכמי אברהם תוך "דילוג" על הפלסטינים. לפי צנעני, השלכות המלחמה הופכות זאת לתרחיש לא ריאלי ולא אופטימלי. לא סביר שהמדינות החזקות באזור יאפשרו לישראל את ההישג הנקודתי של נורמליזציה עם מדינות כסוריה ולבנון, ללא סיום המלחמה בעזה. בנוסף, יש לישראל אינטרס ברור דווקא לגייס את השחקנים האזוריים למעורבות ביצירת פתרון בר קיימא שיאפשר לסיים את המלחמה בעזה. פתרון כזה יושג רק במסגרת מהלך הסדרי כולל בזירה הפלסטינית, כחלק מתהליך הדרגתי ארוך טווח. בלעדיו, השחקנים האזוריים ובראשם סעודיה לא יתגייסו למהלך.
יחסי ישראל-ארה"ב/ ד"ר שירה עפרון
ד"ר עפרון התמקדה בניתוח תפקודו של הממשל האמריקאי במהלך העימות, והציגה תמונה מדאיגה של קבלת החלטות לא סדורה, ריכוזית ולעיתים גם אימפולסיבית, תחת הנהגתו של הנשיא טראמפ. לדבריה, טראמפ מונע פחות משיקולים אסטרטגיים רחבים ויותר מדימוי אישי של "עושה עסקאות" וכמי שמייצר הישגים מהירים. בתוך כך, ההחלטה האמריקאית לשתף פעולה עם ישראל במהלך הצבאי נגד איראן התקבלה באופן חד-צדדי, תוך דחיקת הדיפלומטיה לשוליים, והעדר כל תיאום עם שותפים אזוריים או בינלאומיים.
עפרון ציינה כי בניגוד למעורבות הישירה והאינטנסיבית בזירה האיראנית, ארצות הברית נמנעה כמעט לחלוטין מלקדם הסדרה מדינית בעזה. בנוסף, היא הצביעה על חוסר האמון הגובר כלפי ארה"ב באזור, ובמיוחד מדינות ערב המתונות, שרואים בה שותפה לא אמינה או כזו שפועלת על פי סדר יום ישראלי. לדבריה, בהיעדר חזון אמריקאי כולל, ובצל הפסקת האש השברירית שאינה מעוגנת בהסכם, קשה לדמיין תהליך הסדרה אמיתי – גם בכל הנוגע לחזרת איראן לשולחן המו"מ וגם בנוגע להסדרה אזורית כוללת ולסיום המלחמה בעזה.
הזירה הצפונית/ איתן ישי
ישי הציג כיצד העימות האחרון חשף את חולשתה של אסטרטגיית "טבעת החנק" האיראנית, כלומר, התפיסה לפיה שליחיה של איראן בזירות השונות (חיזבאללה, המיליציות בסוריה, החות'ים בתימן) יפעלו באופן מתואם להגנה עליה. בפועל, ברגע האמת, אף אחד מהשחקנים הללו לא התגייס להגנתה של איראן: חיזבאללה שמר על פרופיל נמוך, המיליציות הסוריות תקפו באופן מוגבל בלבד והמשטר הסורי אף נמנע מלגנות את ישראל. לפי ישי, כל אלו מעידים על התרחקות אסטרטגית בין דמשק לטהרן. לדבריו, סוריה הפכה בפועל מנכס איראני לנטל, והמשטר החדש פועל באופן זהיר כדי לא להסתבך עם ישראל או המערב.
גם בלבנון ניכרת חולשתו של חיזבאללה, הן מבחינה פוליטית והן מבחינת הלגיטימציה הציבורית. הישגיה של המדינה הלבנונית בחודשים האחרונים, כמו מינוי נשיא והקמת ממשלה, משקפים התחזקות יחסית של המוסדות הרשמיים על חשבון ארגון חיזבאללה. ישי הדגיש כי למרות שקיים אפקט הרתעה כלפי חיזבאללה, המצב בצפון נפיץ מאוד, וכל טעות או חישוב שגוי עלולים להוביל להסלמה רחבת היקף.
לראייתו, המסקנה המרכזית היא שמעמדה האזורי של איראן נחלש, ושלוחותיה מאבדות מכוחן כזרועות פעולה אמינות. ישראל יכולה וצריכה לנצל זאת לצורך עיצוב מחודש של האסטרטגיה האזורית, אך גם כזה שמחייב זהירות ואחריות מדינית.
הזירה האזורית/ פרופ' אלי פודה
פרופ' פודה הצביע על הפער העמוק בין ההצהרות הפומביות של מדינות ערב לבין האינטרסים המעשיים שמנחים את מדיניותן. לדבריו, חרף גינויים רשמיים כלפי ישראל במהלך העימות, בפועל רוב מדינות ערב נזהרות מלהתעמת עם ישראל או עם ארצות הברית, ומעדיפות לשמר ערוצי שיתוף פעולה שקטים. הוא ציין כי גם מדינות שבחרו שלא לנרמל יחסים עם ישראל, כמו ערב הסעודית, שומרות על קו מדוד ולא מתגייסות לטובת איראן או חמאס. בתוך כך, קטאר ממשיכה לשחק תפקיד דיפלומטי מרכזי, כשהיא שומרת על קשרים עם כל הצדדים וממצבת את עצמה כמתווכת חשובה בזירה האזורית.
פודה ציין כי "ציר ההתנגדות" כבר אינו נתפס כבעל כוח אזורי של ממש, אלא כציר חלש שמתקשה לספק הישגים מדיניים או ביטחוניים. עם זאת, הוא הדגיש שאין להספיד את הציר לחלוטין, שכן הוא עדיין נהנה מתמיכה ציבורית מסוימת בחלק מהמדינות הערביות. לסיכום, פודה טען כי כל ניסיון להסדרה אזורית חייב לכלול מרכיב פלסטיני משמעותי. לדבריו, נורמליזציה עם מדינות ערב ללא פתרון לשאלה הפלסטינית, כפי שמנסה להוביל ממשלת ישראל, לא תוכל לשאת פירות מדיניים ארוכי טווח, ועלולה אף להיתקל בהתנגדות מבית במדינות ערב המתונות.
הציר האנטי-מערבי/ ד"ר גדליה אפטרמן
לדברי ד"ר אפטרמן, בניגוד לחששות מפני התחזקות "ציר רשע", בפועל תגובתן של מוסקבה ובייג’ינג הייתה פושרת ואף מאופקת. רוסיה ניסתה לשמור על איזון, לא נקטה עמדה ברורה נגד ישראל או ארצות הברית, ופעלה מתוך רצון לשמר קשרים עם כל הצדדים. גם סין בחרה שלא לגנות את ישראל, תוך שמירה על פרופיל נמוך והתמקדות באינטרסים כלכליים, טכנולוגיים ואנרגטיים ארוכי טווח. אפטרמן הדגיש כי הפעם לא נרשמה התגייסות גלובלית מאורגנת נגד ישראל, אך גם לא תמיכה מובהקת. למרות שארצות הברית חזרה לפעול כמעצמה צבאית דומיננטית, היא נתפסת ככוח שפועל לעיתים באופן חד-צדדי ומעורר ספקות בנוגע ליכולתה להוביל סדר אזורי יציב. בעקבות זאת, שחקנים אזוריים ובינלאומיים מחפשים חלופות, או לפחות שומרים על גמישות אסטרטגית (כמו היוזמה הסעודית-צרפתית).
