/ כנסים
נאומו המלא של יו"ר הדמוקרטים בכנס מיתווים, ב13.11.25
"אנחנו נמצאים בתקופה הרת גורל, שבה הולך ומתבהר מה באמת קורה במזרח התיכון.
ומה שבאמת קורה — זה המאבק האדיר בין הציר הרדיקלי לציר המתון.
אנחנו נכנסים לעידן של הכרעות, וההחלטות שמתקבלות — או לא מתקבלות — הן כאלה שיכריעו את העתיד: את העתיד של ישראל, של האזור, ושל דור הילדים והנכדים שלנו. בתוך נקודת הזמן הזאת, ישראל שבויה בקונספציה הרסנית. ואני לא מדבר על הקונספציה שלפיה רק כוח יביא ניצחון — כי רוב הציבור מבין כבר שזו קונספציה שגויה לחלוטין.
אני גם לא מדבר על הקונספציה של התעלמות מהפלסטינים, אותו “רסיס מפורסם במקום מוצנע”. היום ברור שהחלופה לחמאס לא תנחת מהירח; ואם רוצים שקט בעזה ושקט בגדה המערבית, צריך לגדל כוחות מתונים מקומיים — כי רק הם יוכלו להביא יציבות ביטחונית לישראל.
כשאני אומר שישראל עדיין שבויה בקונספציה, אני מתכוון לכך שישראל משקרת לעצמה שהיא עדיין חלק מהציר המתון העולמי.
ישראל החלה את דרכה כמדינה ריבונית בתוך הציר המתון. וגם כשיצאנו למלחמה אחרי השביעי באוקטובר, עוד נתפסנו בעולם כחלק מהציר הזה. וזה לא מקרה שהגיעה לכאן רכבת אווירית של מנהיגים עולמיים, שהראשון בהם היה ג'ו ביידן — וכולם רצו להביע בנוכחותם תמיכה בלתי מסויגת בנו ובזכותנו להגן על עצמנו, ולצאת למלחמה שמטרתה להחזיר את הביטחון לאזרחי ישראל.
אבל במהלך המלחמה, ואולי אפילו טרם המלחמה, ממשלת נתניהו החליטה לעבור צד:
בסירוב שלה לתכנן ולחשוב על היום שאחרי;
בסירוב לשחרר חטופים ולהיענות להצעות מדיניות;
בהתעקשות להמשיך ולהחליש את הרשות הפלסטינית ולחזק דה־פקטו את חמאס;
בבחירה לזרוע כאוס והרס ולהאריך את המלחמה שלא לצורך;
ובהיכנעות להזיות הסיפוח של סמוטריץ', בן גביר וחבריהם.
בכל המרכיבים הללו, נתניהו וממשלתו העבירו את ישראל מהציר המתון — לציר הרדיקלי.
זו בכייה לדורות.
טראמפ אמנם הצליח לעצור את המלחמה ולהביא לשחרור חטופים — אלה החיים שבו לביתם, ואלה החללים — כמעט כולם בבית. אבל זה לא שינה את מצבה האסטרטגי של ישראל. וישראל עדיין מסרבת לקחת חלק פעיל בבניית היום שאחרי: מסרבת לעסוק בבניית חלופה אמיתית לחמאס; מסרבת לעסוק ברשות הפלסטינית ובתפקידה בעתידה של רצועת עזה.
היינו אמורים להתעקש שהמדינות המובילות בבניית עתיד עזה יהיו מצרים וירדן, סעודיה ואיחוד האמירויות. אבל בסירוב לנקוט פעולה חיובית כלשהי בציר הפלסטיני — אנחנו מחזירים את תומכות חמאס הגדולות, טורקיה וקטר, להיות המדינות הדומיננטיות ביותר בתהליך.
העובדה שאנחנו נותרים עם שתי מדינות אלה — בעלות אוריינטציה של “האחים המוסלמים” ונחישות לשקם את חמאס — היא בלתי מתקבלת על הדעת.
אנחנו לא באמת ביום שאחרי. ואנחנו לא באמת במציאות שבה האיומים הולכים ופוחתים — להפך.
ובמציאות הזאת אין לנו ברירה אלא להסתכל קדימה, בחשש ובדאגה — אבל גם בנחישות גדולה להביא תיקון.
אנחנו צריכים לעסוק היום בברית הגנה אזורית מול איראן והציר הרדיקלי.
ישראל מוכרחה לחזק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם בנות הברית שלה באזור ולשמור על שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות הפלסטינית.
היא מוכרחה לרתום את המדינות המתונות; מוכרחה לחזור למצב שבו התמיכה האמריקאית בישראל — אולי הנכס הקיומי החשוב ביותר שלנו — נשארת נושא מוסכם על שתי המפלגות והציבור האמריקאי, ולא סוגיה במחלוקת.
אם ישראל רוצה להבטיח ביטחון אמיתי ובר־קיימא לאזרחיה; אם היא רוצה לבנות את עצמה מחדש, להסיר מעליה את תו “המדינה המצורעת” ולהתנער מהבידוד הבינלאומי שסוגר עלינו; אם היא רוצה לחזור להיות המדינה הדמוקרטית, הבטוחה, המשגשגת שהייתה — היא חייבת לחזור לציר המתון.
והצעד הראשון בדרך לשם הוא חזרה לחזון של סיום הסכסוך: פתרון שתי המדינות כמנוע למניעת סיפוח, והתעקשות על היפרדות בטוחה מהפלסטינים.
ועלינו לעבור מדיבורים — לביצוע.
לאמץ מחדש את יוזמות השלום הרבות, שכולן מציעות מסגרת בסיס טובה; ולהתחבר למוסדות האזוריים שמוקמים ממש בימים אלה — כדי שנהיה סביב שולחן התכנון האסטרטגי האזורי והעולמי. שולחן שמבטיח מניעת התגרענות איראן; שמבטיח שיקום היחסים האסטרטגיים עם מצרים וירדן; שמבטיח מעורבות שלנו בעתיד סוריה ולבנון — כי זו הדרך לייצר תנאים מיטביים לפירוק חיזבאללה, לעיצוב מחדש של סוריה, ולבלימת דרכה של איראן לגרעין ולפעילותה השלילית במרחב.
כך נשקם את יחסינו עם אירופה ואת מעמדנו העולמי. זו הדרך לשקם את היחסים עם הקהילות היהודיות בעולם — שרובן דמוקרטיות וליברליות — וגם זה נוגע ישירות בביטחון הלאומי של מדינת ישראל.
כל מה שתיארתי אינו חלום ורוד נטול אחיזה במציאות — זה חזון שיסודותיו נטועים היטב בקרקע. והוא דורש דבר אחד: ממשלה רציונלית, בעלת אומץ מדיני — ממשלה שהיתה לנו בעבר, וחובה שתהיה לנו בעתיד הקרוב.
החזון הזה דורש שינוי תודעתי בתפיסת הביטחון הישראלית. תפיסת ביטחון שצריכה להתבסס על ארבע הרגליים המוכרות — הגנה, התרעה, הרתעה והכרעה — ולהוסיף לה רגל חמישית: הסכמים. כי הסכמים שמעוצבים נכון — ויש לנו כאלה — מביאים לישראל ביטחון ארוך טווח. הם מאפשרים לקחת תקציבי עתק שמושקעים כיום בביטחון, במכונות מלחמה והרס — ולהשקיע אותם בבניית חברה טובה, מסגשגת, מלומדת, משכילה ויצרנית.
בשנתיים האחרונות ישראל נלחמה בשבע חזיתות — אבל ירדן ומצרים לא היו שם. וזה בזכות הסכמי השלום שחתמנו איתן לפני עשרות שנים. הסכמים ששמם של יצחק רבין — האיש ששמו מתנוסס על הבית שבו אנחנו יושבים כעת — חרוט עליהם.
רבין לא רק הביא הסכם שלום עם ירדן — הוא גם יצר את התנאים להסכם הביניים, שהיה השלב הראשון בהסכם השלום עם מצרים. האיש הזה, שהיה גנרל ומדינאי, מנהיג אמיץ — ידע שאין ביטחון בלי שלום, ושהשלום הוא הביטחון האולטימטיבי. לצד הכוח הצבאי, חייב לבוא גם הכוח המדיני הרך. אין דרך אחרת להבטיח חיים ראויים לעם הזה אלא בשילוב של שלום וביטחון, ביטחון ושלום.
במעמד חתימת השלום עם ירדן אמר רבין, ואני מצטט:
“היה צורך בהחלטה נועזת, לפעמים תוך חריקת שיניים, כדי להתגבר על היובש הזה — על הצחיחות שבין שני העמים — על המוקשים. לנו היו הרבה ימי צער; לכם היו הרבה ימי יגון. אבל השכול — אחד; כמו שהגבורה — אחת. והיינו זקוקים להרבה כוחות נפש משני הצדדים, לסלוח על השכול שגרמנו זה לזה, לפנות את שדות המוקשים שחצצו בינינו כל כך הרבה שנים. השממה הייתה בלב שני העמים כמעט שני דורות. עכשיו הגיע הזמן לא רק לחלום על עתיד טוב יותר — אלא גם לעשות אותו.”
ואת הנאום הזה סיים רבין במילים:
“תינוקות נולדו הבוקר בירושלים.
תינוקות נולדו הבוקר בעמאן.
חיים חדשים באו לעולם.
בוקר טוב לחיים הירדנית.
שלום לחיים הישראלית.
השלום שנולד היום נותן לך תקווה גדולה — שהבן שנולד לך לא ידע עוד מלחמה, ואת לא תדעי עוד צער.”
וכך אמר רבין. אבל בשנתיים האחרונות היכו בנו השכול והיגון בכמויות בלתי נתפסות. הורים שכלו את ילדיהם. אזרחים נחטפו ממיטותיהם. צעירים נרצחו באכזריות כשבאו לרקוד. וילדים באו לעולם משני הצדדים — חלקם יתומים עוד לפני שנולדו.
זו אינה מציאות נורמלית — ואסור לנו לשכוח זאת, אף לא לרגע.
אנחנו מוכרחים לייצר ביטחון אמיתי, מהותי, לדורות.
אנחנו מוכרחים להרים את המבט — באומץ, בפיכחון — ולהגיד: די לצער. די לשכול. הגיע הזמן לסיים את הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
אנחנו חייבים את זה לעצמנו, לילדינו ולנכדינו. מגיע להם — מגיע לנו — לחיות חיים בטוחים, טובים וראויים.
ומגיע גם לפלסטינים.
הגיע הזמן".
צילום: קונסטנטין גרוסמן.
