/ כנסים
"לא יהיה אופק מדיני, אם לא נתגבר קודם כל על השסעים הפנימיים. הכל קשור להכל", כך אמר פרופ' מנואל טרכטנברג בפאנל בנושא שיקום, שנערך במסגרת הכנס השנתי השמיני של מכון מיתווים בנובמבר 2025 במרכז יצחק רבין בתל אביב, בשיתוף קרן פרידריך אברט ישראל, ועסק השנה בעתיד האזור והחברה הישראלית ביום שאחרי המלחמה.
אחד הפאנלים הוקדש לשאלת השיקום: מה פירוש המושג “שיקום” בהקשר הישראל-פלסטיני, מה ניתן ללמוד מניסיון בינלאומי בשיקום אזורי מלחמה, ואיך אפשר למנוע מצב שבו הפסקת אש הופכת לקיפאון מסוכן במקום להיות מנוף לשינוי. את הפאנל הנחה ליאל מגן ממיתווים, בהשתתפות ח"כ קארין אלהרר, פרופ' טרכטנברג ושרון בנג’ו מארגון EcoPeace Middle East.
מגן סיפר כי העבודה על נייר המדיניות שכתב בנושא לקחי שיקום בעולם החלה, לדבריו, ברגע של ייאוש עמוק, שבו לא היה מסוגל לדמיין דרך החוצה מהמציאות. “ההזדמנות שמיתווים נתנו לי – להסתכל החוצה, ללמוד מניסיון של מדינות אחרות ולשאול מחדש מהו בכלל ‘שיקום’ – הפכה למקור להשראה. מגן הציע להבחין בין נוסטלגיה של ניסיון לחזור למה שהיה לבין הכרה בכך שאין לאן ‘לחזור’, ויש צורך בבנייה מחדש – אחרת, עמוקה יותר, גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים.
שיקום מתחיל בבית
ח"כ קארין אלהרר התמקדה בראש ובראשונה ביכולת של ישראל לשקם את עצמה. "אנחנו שנתיים אחרי האירוע הנורא ביותר שקרה למדינת ישראל מאז הקמתה”, אמרה, “ושלוש שנים אחרי הקמתה של הממשלה הגרועה ביותר שידענו מאז הקמת המדינה. הדברים האלה שלובים זה בזה". לדבריה, אי־אפשר לדבר ברצינות על שיקום אזורי או על השתלבות ביוזמות אזוריות ובינלאומיות, בלי להתחיל קודם בתיקון עמוק בתוך ישראל.
אלהרר הציגה שני תנאי יסוד: שינוי פוליטי פנימי והקמת ועדת חקירה ממלכתית. "השיקום לא יוכל להתבצע עד שלא נעשה תיקון פנימי יסודי – ובראש ובראשונה החלפת הממשלה", אמרה, והוסיפה כי ועדת חקירה ממלכתית נדרשת לא רק לשם קביעת אחריות, אלא כצעד בסיסי לשיקום אמון הציבור במוסדות המדינה.
כחלק מהתיקון הפנימי, הדגישה אלהרר את חשיבות החזרה לערכים של מדינה יהודית, דמוקרטית וליברלית. "אי־אפשר לדבר על שיקום אזורי בלי לחזור לערכים שמאפשרים לנו להיות חלק מן העולם הדמוקרטי הליברלי", טענה. לדבריה, אם ישראל תמשיך להתרחק מהנתיב הערכי הזה – יהיה קשה לראות כיצד ניתן להשתלב ביוזמות אזוריות ובינלאומיות רחבות.
בהמשך התייחסה לניסיון שלה כשרת אנרגיה להוביל פרויקטים אזוריים, ובראשם פרויקט Prosperity לשיתוף פעולה בתחום המים והאנרגיה בין ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית. היא תיארה כיצד פרויקטים כאלה מבוססים על אינטרסים הדדיים, לא על "אהבה גדולה", אך הם הבסיס האמיתי ליחסי שכנות. עם זאת, לטענתה, הם מחייבים תשתית אזרחית פנימית חזקה – מערכת חינוך שמחזקת סובלנות, משרדי ממשלה יעילים ורזים, פחות בירוקרטיה ויותר יכולת לקבל החלטות אמיצות אל מול גלי פופוליזם עולים.
"לא להחזיר את הגלגל אחורה"
פרופ’ מנואל טרכטנברג הציע מסגור אחר למושג "שיקום". לדבריו, כאשר מדברים על שיקום, “מה שמצלצל לנו באוזן הוא להחזיר את המצב לקדמותו – להחזיר את העטרה ליושנה. אבל זה בדיוק הדבר שלא נדרש מאיתנו כעת". הוא הזכיר כי 7 באוקטובר לא ערער רק קונספציה ביטחונית, אלא חשף כשל עמוק במוסדות המדינה ובאמון הציבור. “מוסדות מדינה קרסו, והאמון שלנו כאזרחים בערכים שחשבנו שהם אבני היסוד – גם הוא קרס”, אמר.
במצב כזה, טען טרכטנברג, "שיקום, איננו תיקון קוסמטי או החזרה למצב קודם, אלא בנייה מחדש אחרת. התנאי הבסיסי לכך הוא התמודדות אמיצה עם סוגיות יסוד שישראל דחתה במשך שנים: הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יחסי ישראל עם עזה וחיזבאללה, שאלת יחסי דת ומדינה וההסדר עם החברה החרדית, משבר יוקר המחיה, משבר החינוך ועוד. "איפה שלא תסתכל – לא התמודדנו באמת", אמר. “גלגלנו את הפחית במורד הרחוב, מתוך יוהרה, מתוך עיוורון, מתוך דחיינות".
לדבריו, כל ניסיון שיקום שיתעלם משורשי המשבר יכשל. "אנחנו צריכים להסתכל לבעיות היסוד בעיניים ולהגיד: הפעם זה יהיה אחרת", סיכם. בהמשך חזר טרכטנברג לקשר שבין שיקום מדיני לשיקום פנימי: אין, לדבריו, אפשרות ליצור אופק מדיני בלי לטפל בשסעים החברתיים ובמשבר האמון בתוך ישראל, אך גם אי־אפשר לגשר על השסעים האלה בלי תהליך מדיני שיציע אופק אמיתי.
"הכל קשור להכל", חזר ואמר. “בסופו של דבר, הכל מגיע למוכנות שלנו לבנות את מדינת ישראל בגרסה חדשה וטובה יותר".
שיתוף פעולה אזורי ותשתיות
שרון בנג’ו, המייצגת את ארגון EcoPeace Middle East – ארגון אזורי ישראלי–פלסטיני-ירדני הפועל בתחום הסביבה, המים והאנרגיה – הביאה לפאנל נקודת מבט אזורית־מעשית יותר. היא הזכירה כי כבר כשבוע לאחר תחילת המלחמה הקימו EcoPeace ומיתווים, יחד עם מומחי בריאות הציבור וגופי חברה אזרחית נוספים, קבוצת עבודה שזיהתה מראש את ההשלכות ההרסניות של הלחימה – הן על האוכלוסייה בעזה והן על היציבות האזורית – וניסתה לשלב בין מענה מיידי לבין חשיבה על היום שאחרי.
"כשאין משבר, קל מאוד להישאר בסטטוס קוו", אמרה. "משבר מאלץ אותנו לזוז". במקום “להמציא את הגלגל מחדש”, EcoPeace ביקשו להתבסס על מתווים קיימים, ובמיוחד על חזון IMEC – מסדרון תחבורה ולוגיסטיקה אזורי המחבר בין הודו, המפרץ, ירדן, ישראל ואירופה. לדבריה, זו מסגרת על שיכולה לספק מטרייה כלכלית ולוגיסטית לתהליכי שיקום ובנייה מחדש, בתנאי שתעוגן בשיתופי פעולה אזוריים ובהסכמות פוליטיות ברורות.
אחת הדוגמאות המוחשיות שהביאה עסקה בשאלה הבסיסית של כניסת ציוד ושיקום לעזה: מחקרים כלכליים שהוזמנו על ידי הארגון הראו כי ביום שאחרי יידרשו, לתקופה ארוכה, כ־5,500 משאיות ביום שייכנסו לעזה – לעומת מאות ספורות לפני המלחמה. לשם כך, יהיה צורך להיעזר במסדרונות לוגיסטיים מירדן, לעבור דרך אזורים בשליטת הרשות הפלסטינית ולהתמודד עם צווארי בקבוק במעברים. “זה מחייב אותנו לחשוב אחרת על התשתיות ועל שיתופי פעולה אזוריים”, אמרה, “ובמקביל – זה גם יכול לשרת יוזמות אזוריות רחבות יותר”.
בנג’ו הציגה גם שני פרויקטים אזוריים ש־EcoPeace מעורב בהם: הרחבה של מודל פרויקט Prosperity – חילופי מים ואנרגיה בין ירדן לישראל – באמצעות הקמת מתקן התפלה גדול בעזה שיחובר למערכת המים הישראלית ויאפשר גם מכירת מים פלסטיניים לירדן; ופיתוח אזור דרום ירדן–סעודיה–סיני כמרכז לייצור אנרגיה מתחדשת לייצוא לאירופה. "היתרון של פרויקטים כאלה", הסבירה, "הוא לא רק סביבתי או כלכלי. הם יוצרים רשת אינטרסים משותפת בין ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, ובכך מכניסים לרצועה כוחות מייצבים נוספים – משקיעים, ממשלות וגופים אזוריים – שלא יהיה להם עניין בחזרה לאי־יציבות".
שיקום כחיבור בין פנימי, אזורי ומדיני
בדיון המסכם, חזר ליאל מגן לניסיון מהזירות הבינלאומיות שבהן קריסות טוטליות של מלחמות הפכו, לעיתים, לנקודות מוצא לסדרים חדשים – באירופה, בבלקן ובאזורים נוספים. הוא ביקש מהדוברים להתייחס לתפקידם של אזרחים ויוזמות מהשטח בתהליכי שיקום.
טרכטנברג חזר והדגיש כי אי־אפשר להפריד בין “חוץ-ביטחון” לבין “פנים-חברה”: “לא יהיה אופק מדיני אם לא נתגבר על השסעים הפנימיים – אבל גם לא נצליח להתגבר עליהם אם לא נפתח תהליך מדיני שמייצר אופק", אמר. הוא הצביע על הרגע שבו חברות דמוקרטיות ניצבו בעבר במשבר קיומי – ארצות הברית לאחר מלחמת האזרחים, בריטניה לאחר המהפכה המהוללת, צרפת בתקופת דה־גול – והצליחו להמציא את עצמן מחדש. “עכשיו”, אמר, “זה התור שלנו. כדי שזה יקרה, אנחנו צריכים להחליט שהסוגיות האלה פתירות, שהן בידינו, ושאנחנו מוכנים לשלם את המחיר כדי לבנות מדינה טובה יותר".
במובן זה, פאנל השיקום בכנס השנתי השמיני של מיתווים לא עסק רק בשאלה איך בונים מחדש בתים ותשתיות, אלא כיצד מגדירים מחדש מהי מדינה יציבה וצודקת, ואיזה קשר נדרש בין תיקון פנימי, שיקום אזורי ותהליך מדיני. הוא הציע לראות בשיקום לא תהליך טכני אלא פרויקט פוליטי־חברתי רחב, שבו חברה פצועה לומדת להכיר באובדן, להודות בכשליה, ולתכנן יחד – עם שותפים פלסטינים ואזוריים – מציאות טובה יותר.
צילום: קונסטנטין גרוסמן
