/ כנסים
"בכל שנות המדינה, למרות משברים קשים, לא הגענו לרמת בידוד מדיני ודימוי שלילי כמו היום".
כך תיארה השגרירה (בדימוס) קולט אביטל, חברת הוועד המנהל של מיתווים, את מצבה המדיני של ישראל כפי שהוא משתקף בעולם – בפאנל השגרירים שנערך במסגרת הכנס השנתי ה־8 של מכון מיתווים, בנובמבר 2025, במרכז יצחק רבין בתל אביב. הפאנל, שהתקיים בשיתוף קרן פרידריך אברט ישראל, הפגיש חמש שגרירות ושגרירים בכירים בדימוס – לדיון מעמיק על הבידוד המדיני של ישראל, אובדן הלגיטימציה, ועל הדרך האפשרית לשינוי מסלול. בפאנל השתתפו השגרירה רודיקה רדיאן-גורדון, השגרירה ליאורה הרצל, השגריר ג’רמי יששכרוף השגריר דני כרמון.
אביטל הזכירה לקהל שבמשך שנים הייתה ישראל סמל והשראה – מדינה שנהנתה ממעמד בינלאומי יוצא דופן, ושמנהיגיה, ובראשם יצחק רבין, התקבלו באו"ם ובבירות עולם על ידי תור ארוך של מנהיגים שחיפשו ללחוץ את ידם. כיום, הדגישה, התמונה הפוכה: מראות מעזה, אמירות בוטות של שרים על גירוש וטרנספר, מדיניות סיפוחית והיחלשות הדמוקרטיה הישראלית – כולם מתכנסים לכדי מציאות שבה "הציונות הופכת למילה גסה, והלגיטימיות שלנו כמדינה נשחקת".
מכאן עבר הפאנל לנתח את מצבה של ישראל דרך ארבע זירות מרכזיות: אירופה, ארצות הברית, האו״ם והמרחב האזורי.
השגרירה רודיקה רדיאן-גורדון, שסיימה לאחרונה תפקיד כשגרירת ישראל בספרד לאחר שירות גם במקסיקו וברומניה, פתחה באבחנה חשובה: אירופה איננה מקשה אחת, אולם יש בה בסיס משותף של ערכים – דמוקרטיה, זכויות אדם ומשפט בינלאומי – ששימשו שנים רבות כיסוד לקשר המיוחד עם ישראל.
התפיסה של ישראל כ"מדינה שוחרת שלום" בראשית שנות ב-90, על רקע תהליך אוסלו, הייתה לדעתה נקודת המוצא להעמקת היחסים. אולם בשנתיים האחרונות, לדבריה, נוצר פער עמוק בין האופן שבו ישראל רואה את עצמה לבין האופן שבו היא נתפסת ביבשת:
"ההרס בעזה, האמירות על גירוש וסיפוח, וההתייצבות של פוליטיקאים ישראלים מול המשפט הבינלאומי – כל אלה מייצרים באירופה תחושה שישראל מתרחקת מערכי היסוד המשותפים", אמרה, והוסיפה כי לכך מצטרפת תופעה נוספת: טשטוש הגבול בין ביקורת על מדיניות ישראל לבין אנטישמיות.
כאשר כל ביקורת מסומנת כאנטישמית, הסבירה רדיאן-גורדון, ישראל מאבדת אמינות במאבק ההכרחי באנטישמיות עצמה. התוצאה היא לא רק אמירות פוליטיות – אלא “חרם שקט”: פחות הזמנות, פחות שיתופי פעולה, פחות נכונות "להיראות עם ישראל" במרחבים אקדמיים, תרבותיים וכלכליים ובעיני ציבור רחב באירופה, ישראל הופכת למדינה רעילה.
כדי לשנות כיוון, הציבה השגרירה יעד ברור: שיקום שלטון החוק והדמוקרטיה בישראל כבסיס לחידוש האמון. לצד זאת, קראה לחיזוק הקשרים עם פוליטיקאים ליברליים ודמוקרטיים, לשילוב מלא של אזרחי ישראל הערבים בשיח הבינלאומי, ולהשבת ישראל למעמד של מוקד משיכה אקדמי וערכי עבור צעירים יהודים.
שחיקת התמיכה – במיוחד בקרב צעירים ויהודים
השגרירה ליאורה הרצל, אשר כיהנה כשגרירה בנורבגיה ועמדה בראש אגף אמריקה במשרד החוץ, התמקדה בזירה האמריקאית. נקודת המוצא לשיחה הייתה הבחירה של זוראן ממדני, מועמד צעיר וביקורתי כלפי ישראל, לראשות עיריית ניו יורק – אך הרצל הדגישה שהוא סימפטום, לא הגורם.
המציאות המדאיגה, כפי שתיארה, היא ירידה עקבית בתמיכה בישראל בקרב כלל הציבור, וביתר שאת בקרב הדור הצעיר והקהילה היהודית. נתון אחד בלט במיוחד: רק כשליש מהיהודים האמריקאים הצעירים בני 18–34 מדווחים על זיקה רגשית לישראל.
בעוד שבעבר עמדה ישראל על בסיס איתן של תמיכה דו־מפלגתית, היום היא מזוהה יותר ויותר עם צד אחד בלבד במפה הפוליטית האמריקאית. זהו שינוי מסוכן, ציינה הרצל, מפני שהמערכת הפוליטית בארצות הברית דינמית: ממשלים מתחלפים, קונגרסים משתנים – ומדינה שבוחרת “להמר” על צד אחד בלבד, עלולה למצוא עצמה מבודדת במקרה של שינוי.
הרצל שרטטה קשר ישיר בין מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים, השיח הפוליטי הפנימי בישראל והיחלשות המוסדות הדמוקרטיים – לבין ההתרחקות של צעירים אמריקאים וצעירים יהודים ממנה. בקמפוסים, ברשתות החברתיות ובשיח הערכי־ליברלי, ישראל נתפסת יותר ויותר כמכשול לשלום וכגורם שמפר זכויות אדם.
כדי לשנות את המגמה, היא קראה לחזרה לעקרונות שהובילו את המדיניות הישראלית במשך עשרות שנים: עבודה עקבית מול שתי המפלגות, שיח על שלום והסדרים – ולא רק על "ניהול סכסוך", והשבת השפה המדינית־ערכית למרכז השיח מול וושינגטון והקהילה היהודית.
יקום מקביל שבו הנרטיב הפלסטיני כבר ניצח
השגריר דני כרמון, אשר שירת בין היתר כראש המשלחת הישראלית למוסדות האו"ם, תיאר את האו״ם כזירה ייחודית שבה מתכנסים יחד תסכולים היסטוריים, פוליטיקה של גוש מדינות מתפתחות ומערך פלסטיני מתוחכם ומתמשך.
לדבריו, עבור רבות ממדינות הדרום הגלובלי, האו״ם הוא המקום שבו הן "מתקנות את העוול הקולוניאליסטי" – והסכסוך הישראלי–פלסטיני הפך לאחת הזירות המרכזיות שבהן מתנהל תיקון זה. ישראל, שבמשך שנים בחרה לשחק את תפקיד "הילד הנעלב" – לדבריו – רק העמיקה את בידודה.
כרמון הזכיר כי הפלסטינים השקיעו לאורך עשרות שנים במאמץ ממושמע ועקבי באו״ם: הטמעת הנרטיב הפלסטיני בהחלטות העצרת, בדיונים במועצת הביטחון ובמועצת זכויות האדם, וביוזמות סמליות כמו "יום העוול" השנתי ב־29 בנובמבר "והתוצאה היא מציאות שבה, גם אם ההחלטות רבות מהן אינן מחייבות, הן יוצרות שכבת־עומק נרטיבית ומשפטית שקשה מאוד להתעלם ממנה".
עם זאת, כרמון הדגיש כי גם בזירה עוינת ניתן להשיג הישגים אם משנים גישה. הוא הזכיר את ההתנהלות הישראלית סביב דו"ח גולדסטון, שבו נוצר שילוב בין עמידה עקרונית לבין עבודה משפטית ודיפלומטית שיטתית – ובסופו של דבר צמצמה את נזקי הדוח.
המסר שלו היה כפול: אי אפשר להתעלם מהאו״ם, ואי אפשר להמשיך להגיע אליו רק מעמדת מגננה. נדרשת חשיבה מחדש על האסטרטגיה – כולל נוכחות ישראלית בתוך מוסדות הארגון עצמם.
הישגים צבאיים, כישלון מדיני והזדמנות שעוד לא הוחמצה סופית
השגריר ג’רמי יששכרוף, לשעבר שגריר ישראל בגרמניה וראש המערך האסטרטגי במשרד החוץ, חיבר בין הזירה הבינלאומית לבין ההקשר האזורי. לדבריו, בשנים האחרונות נרשמו לישראל הישגים אסטרטגיים וביטחוניים של ממש – מול חמאס, מול חיזבאללה ומול שחקנים נוספים – אך הממשלה לא הצליחה לתרגם אותם לשינוי חיובי במעמדה המדיני.
יששכרוף הצביע על ההפיכה המשפטית שיזמה הממשלה בדצמבר 2022 כנקודת מפנה שגרמה לפגיעה עמוקה בדימוי ישראל כדמוקרטיה יציבה. הפגיעה הזו לא נשארה בגבולות ישראל: היא שחקה את ההרתעה, ערערה שותפויות אזוריות והקלה על יריבים לצייר את ישראל כמדינה שמתרחקת מהמערב ומהערכים הדמוקרטיים.
העיקר, לדעתו, מצוי בשאלה הפלסטינית. כל עוד ישראל אינה מציגה נתיב אמין להסדר מדיני ולמדינה פלסטינית, היא לא תוכל לממש את הפוטנציאל האזורי הגלום בקשרים עם סעודיה, מדינות המפרץ ושחקנים נוספים. חמאס, הזכיר יששכרוף, שאף לא רק לפגוע בישראל – אלא גם לחסל כל אופק לפיוס ישראלי–פלסטיני.
במצב כזה, אם לאחר שנים של שפיכות דמים ולאחר מחיר כבד בחיי אדם לא יגובש אופק מדיני, משמעות הדבר תהיה ניצחון אסטרטגי של חמאס: לא בשדה הקרב, אלא במישור המדיני־תודעתי.
יששכרוף קרא להצהרה ישראלית ברורה על נתיב למדינה פלסטינית – תהליך שלא יושלם מחר בבוקר, אך יסמן כיוון. סביבו, לדבריו, ניתן לבנות ארכיטקטורה אזורית חדשה שתשלב ביטחון, כלכלה ושיתוף פעולה בין שתי מדינות לשני עמים.
שינוי בינלאומי מתחיל בתיקון פנימי
בסיום הפאנל חזרה קולט אביטל לנקודת המוצא: ישראל מצויה בעיצומו של משבר לגיטימציה עמוק, שמקרין על יחסי החוץ, על הביטחון, על הכלכלה ועל הקשר עם יהדות העולם. הבידוד הבינלאומי איננו גזירת גורל – הוא תוצאה של בחירות מדיניות ופנימיות.
המסר המשותף של הדוברים היה ברור: כדי לצאת מהבידוד, ישראל חייבת לחזור להיות דמוקרטיה חזקה, מחויבת לשלטון החוק ולמשפט הבינלאומי, ולנסח מחדש את חזונה המדיני – בראש ובראשונה כלפי הפלסטינים, אך גם כלפי האזור והקהילה הבינלאומית כולה.
"העולם יכול להשתנות", סיכמה אביטל, "אבל הוא ישתנה לטובתנו רק אם אנחנו נשתנה קודם".
צילום: קונסטנטין גרוסמן
