ניירות מדיניות והמלצות
/ ישראל וסעודיה
מאמר זה בוחן את המושג של "נורמליזציה מתוך כוח" דרך עדשה כפולה ישראלית-סעודית, וטוען כי כוח צבאי לבדו אינו יכול לייצר השתלבות אזורית בת קיימא. המאמר, העוקב אחר התבססותה של תפיסה זו בחשיבה האסטרטגית הישראלית – במיוחד לאחר הסכמי אברהם ולאחר 7 באוקטובר, מראה כיצד מנהיגים ישראליים וחלק ניכר מהציבור הישראלי הגיעו למסקנה כי הפגנת כוח צבאי יכולה להחליף דיפלומטיה ופשרה מדינית. תוך השוואה לנקודת המבט הסעודית, אשר נותנת עדיפות ליציבות, ליכולת חיזוי, לשלמות טריטוריאלית וללגיטימציה פוליטית, המאמר מדגים כיצד אותם מהלכים של הפגנת עוצמה צבאית, שבישראל פורשו כהרתעה וכהפגנת עליונות, נתפסו בריאד כמערערים את היציבות וכמסוכנים. תוך התמקדות במקרה הישראלי-סעודי, המאמר טוען כי "נורמליזציה מתוך כוח" נכשלה לא משום שישראל חסרה כוח, אלא משום שכוחה הפך מנותק מהיכולת לרסנו, מפעילות דיפלומטיה ומבניית אופקים פוליטיים אמינים – בעיקר בנוגע לסוגיה הפלסטינית. המאמר מסיק כי נורמליזציה עתידית תלויה פחות בעוצמה פיזית ויותר ביכולתה של ישראל להצטייר כבעלת אמינות: היכולת לשלב יכולת ועוצמה צבאית בתוך אסטרטגיה דיפלומטית קוהרנטית, המבוססת על ריסון, על אחריות ועל שאיפה ליציבות אזורית.
