יחסי החוץ של ישראל קיבלו בשנים האחרונות תפנית לרעה מבחינה ערכית. תחת הנהגתו של בנימין נתניהו מפתחת ישראל קשרים חמים עם מנהיגים אנטי-דמוקרטיים שנויים במחלוקת, סוללת את דרכה לחברות בציר העולמי הלא-ליברלי, וסובלת ממשבר מחריף עם יהדות ארה"ב והמפלגה הדמוקרטית. לתמונה זו מתווסף מצבו האומלל של משרד החוץ הישראלי, הסובל מדילול סמכויות ותקציב ובגין כך נעדרים הדיפלומטים הישראלים כלים ומשאבים לפעול ולמלא את ייעודם באופן הראוי.
שחיקת המרכיב הדמוקרטי ביחסי החוץ הולמת את מדיניות הפנים שמוביל נתניהו. אחרי הדה-לגיטימציה שעשתה הממשלה לגורמים שונים בקהילה הבינלאומית ובחברה האזרחית הישראלית, היא עושה זאת כעת גם לכלי התקשורת הישראלית ופוגעת בחופש הסיקור ובעקרונות בסיסיים. התקשורת היא כלי דמוקרטי מרכזי וחשוב, אך היא מתקשה להגיב ולהתאים עצמה למכלול ההתפתחויות. מעצם טבעה, התקשורת, בין אם במכוון ובין אם לאו, היא זו שקובעת במידה רבה כיצד אנו תופשים את המציאות סביבנו. עוצמתה באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים. הסיקור העיתונאי מעצב תודעה בתחום הפוליטי, הביטחוני, הכלכלי, החברתי ועוד.
המאמר פורסם בהארץ ב-4 בספטמבר 2019