כל הפרסומים
/ שיפור מדיניות החוץ הישראלית
הטקס לציון 75 שנה לשחרור אושוויץ ולקראת יום השואה הבינלאומי הוא אירוע חשוב בתחום יחסי החוץ של ישראל. הוא חשוב כי עשרות מנהיגים מהעולם יגיעו אליו, ועל אף שלא תתקבלנה בו החלטות מדיניות ושלא ייחשף במהלכו מידע חדש ומסעיר, אין זה רק טקס רווי לובשי חליפות. מדובר בצעד מדיני ישראלי נוסף במסגרת המאבק הבינלאומי שמתחולל על זיכרון השואה.
עבור מדינת ישראל, מאבק זה אינו מאבק היסטוריוגרפי אלא מאבק פוליטי מרכזי – על מקומה בעולם, על עוצמתה, על זהותה ועל זכות קיומה. השאלות בנוגע למה שקרה בזמן השואה אינן תיאורטיות, ולתשובות הניתנות יש השלכות פוליטיות ובינלאומיות מרחיקות לכת.
מדינת ישראל קמה מתוך ועל חורבות השואה, וההיגיון הבסיסי בעזרתו מצדיקה ישראל את קיומה כבית לאומי ליהודים נשען במידה רבה עליה ועל לקחיה. לאורך השנים, הצליחה ישראל למקם עצמה בעולם כקול המוסרי המוביל את המאבק באנטישמיות. לצערי, פעמים רבות מדי הדבר נעשה רק בנוגע לאנטישמיות ולא כקול היוצא באופן נחרץ מול כל תופעה של גזענות ושנאת זרים, אולם כך או כך, הפך מרכיב זה לחלק מעוצמתה הרכה של ישראל.
פטירתם בשיבה טובה של הניצולים ששרדו את התופת, של החיילים ששחררו את המחנות ושל הפולנים והגרמנים המבוגרים שהיו עדים ושותפים למתרחש, מסייעת לגורמים פוליטיים לפעול לשינוי הסיפור ההיסטורי בנוגע למה שקרה בשואה. בנוסף, נחלש והתעמעם הקונצנזוס סביב הסיפור שהובילה ישראל. מאבק חריף נפתח על הזיכרון ההיסטורי כדי להצדיק פעילות פוליטית עכשווית.
לישראל לקח זמן לזהות את התהליכים. בתחילה למשל, הייתה המדינה סלחנית כלפי ממשלת פולין וניסיונותיה להוביל לעיצוב נרטיב אחר בנוגע לשואה ולתפקיד הפולנים בה, היות והאחרונים סייעו לממשלת ישראל למנוע מהאיחוד האירופי לקבל החלטות המגנות את ישראל בגין הכיבוש וההתנחלויות. לכן נתניהו קידם משא ומתן עם הפולנים בנוגע לחוק המבקש לקדם את הנרטיב שלהם, וחתם עם ראש הממשלה הפולני על הצהרה משותפת אשר משרתת את הנרטיב הפולני. ביקורת רצינית מבית, לצד משברים בין המדינות סביב הנושא, הביאו את ישראל להבין כי עליה למתוח קו ברור. בשנה האחרונה חלה התרחקות בין ישראל ופולין גם על רקע נושא זה.
לא פשוט לישראל להציב קו מוסרי ברור אשר יתמוך בנרטיב שלה, יצדיק את קיומה של המדינה כפועל יוצא של מאורעות השואה ויהלום את המסרים האוניברסליים להם שותפים היהודים בתפוצות, המוסדות הבינלאומיים, מדינות המערב והכוחות הדמוקרטים-ליברלים ברחבי העולם. לא פשוט לעשות זאת בזמן שישראל עצמה מתחזקת כיבוש מתמשך של הפלסטינים בשטחים. יכולתה של המדינה לטעון למוסריות אוניברסלית נפגעת, כמו גם עוצמתה הרכה, חוזק טיעוניה בנוגע לזיכרון השואה ויכולתה להיאבק באנטישמיות.
לא פשוט לישראל כי היא בעצמה פועלת בימים אלה לשנות את הנרטיב ההיסטורי והקונצנזוס הבינלאומי אותו היא עצמה חתרה לייצר. במהלך השנים האחרונות ראינו כיצד ממשלת ישראל מנסה להתמודד עם הביקורת הבינלאומית על הכיבוש בעזרת קידום הגדרה חדשה של אנטישמיות, שקובעת כי גם ביקורת על ישראל ומדיניותה היא סוג חדש של אנטישמיות. הגדרה זו זוכה לביקורת רבה מצד יהודים, היות והיא מעקרת ומסלפת את המסרים האוניברסליים שהיוו חלק חשוב מהלקחים שצמחו לאחר השואה, ומעצימה דווקא את המרכיבים הלאומיים.
המאבק על הסיפור ההיסטורי נמשך: בטקסים המתרחשים על אדמת אירופה, אשר לצערי ישראל נעדרה לאחרונה מחלקם והשאירה את הבמה לפולנים; במאמצי חקיקה של ממשלים במזרח אירופה; ובפעילותם של מכחישי שואה ושל אנטישמים ברחבי העולם.
על ישראל לקחת חלק פעיל ודומיננטי במאבק זה. קיומו של הטקס ביד ושם הוא חלק מפעילות זו, וטוב שהוא מתרחש. נכון יהיה להשאיר את הבמה בטקס לחוקרים, לניצולים ולנציגי המשחררים של המחנה, שיציגו את הלקחים האוניברסליים שצמחו מתוך הפלנטה של אושוויץ ושמחייבים אותנו לוודא ש"לעולם לא עוד". כבר עייפנו מפוליטיקאים, בישראל או בפולין, שמנצלים ניצול ציני את השואה כדי לקדם רעיונות לאומניים ומעוררים ספק האם למדנו היטב את השיעור ההיסטורי.
המאמר פורסם בהארץ ב-21 ביואר 2020.
