כל הפרסומים
/ שיפור מדיניות החוץ הישראלית
כבר שנים רבות שמועמדים לראשות ממשלה ומפלגותיהם אינם מתייחסים כמעט לעניינים המדיניים בזמן מערכות בחירות. כאילו העניין לא חשוב, כאילו מעמדה של ישראל בעולם לא מושפע מתהליכים מדיניים, כאילו זהותה של ישראל ואופייה הדמוקרטי והיהודי לטווח הארוך אינם קשורים לכך, כאילו הסכמי הסחר והאנרגיה של ישראל לא נוגעים למדיניות החוץ.
במקום העיסוק המדיני, פיתחה ישראל עם השנים תפישה צרה ופסימית של ביטחון לאומי, המסתכמת בגיבוש מענה צבאי-מודיעיני לאיומים נקודתיים, ללא גישה מדינית פרו-אקטיבית. אין עוררין על כך שחשיבה צבאית-ביטחונית היא עניין חשוב מאין כמוהו לקיומה של ישראל, ושהכנת צה"ל ומערכת הביטחון לאתגרים הרבים הנשקפים לנו היא אכן עניין קריטי. אולם, לרשותה של כל מדינה עומד מכלול פוטנציאלי של נכסים חיוניים לא פחות – ולעתים אף יותר – לעיצוב הביטחון הלאומי. התחום המדיני אינו נועד להשלים את התחום הצבאי, אלא להיפך. האסטרטגיה הצבאית אמורה להיגזר מהצבת יעדים מדיניים, ממערכת של יחסים בינלאומיים הכוללים בראש ובראשונה חתירה לבריתות, הסכמים ויחסים נורמליים שמונעים עימותים ומלחמות.
הרתיעה הישראלית בעשור האחרון מהצורך בגיבוש אסטרטגיה מדינית כוללת ומשולבת, היא שגיאה במקרה הטוב והזנחה של צרכי הביטחון הלאומי במקרה הרע. על הקברניטים מוטלת האחריות לחולל שינוי שיעלה את מדיניות החוץ על מסלול פרו-אקטיבי ולזנוח את הקו שמתאפיין ב"כיבוי שרפות", פאסיביות ופסימיות. הממשלה הבאה חייבת לפרוץ את הבונקר המדיני הזה ולצאת ממנו לאוויר העולם ולאור השמש. ישראל משוועת לאסטרטגיה שתאפשר לה להשיג הסדרים מדיניים אזוריים, להתקיים בתחומי ריבונותה כמדינה יהודית ודמוקרטית עם רוב יהודי מובהק ועם גבולות קבע ללא שליטה על עם אחר – תוך קבלת הכרה מצד רוב מדינות האזור ונרמול מלא של היחסים איתן.
הדבר בא לידי ביטוי לדוגמה בשאלת עתידה של רצועת עזה. ישראל נוקטת כלפי עזה וכלפי חמאס השולט בה אסטרטגיה צבאית בעיקרה המתבטאת בניהול נקודתי של הסכסוך ובשימור המציאות הקיימת. אלא שמנהיגים נבחרים על מנת לחתור לשינוי המציאות ולעיצוב עתיד טוב ומבטיח יותר באופן אחראי ומפוכח. לכן, האסטרטגיה הצבאית מול חמאס אינה מספקת ונדרשת אסטרטגיה מדינית מובהקת. סוגיית עזה היא סוגייה בעלת השלכות אזוריות מובהקות ויש לה גם היבטים גלובליים, בעיקר בכל הקשור למשבר ההומניטרי ששורר בה ולאפשרויות הפיתוח והשיקום של הרצועה בהיבטי תשתית ופיננסים מצד גופים ומדינות בזירה הבינלאומית.
לכן, ישראל חייבת להגדיר את תמונת המציאות האזורית הרחבה הרצויה מבחינתה ושלמימושה היא חותרת. חזון מדיני שיכלול חיי נורמליזציה במזרח התיכון תוך קיום יחסי שכנות עם מדינה פלסטינית מפורזת, ועיצוב מדיניות כלפי גורמים שונים באזור ובכלל זה חמאס. אלא שהדרך לכך עוברת בהכרח דרך יוזמה מדינית ולא צבאית. נדרשת הנעה יזומה של הסדרים ושל רתימת מדינות וגופים בינלאומיים לטובת פיתוח האזור ורצועת עזה בתוכו. במסגרת זו, נדרשת יוזמה ישראלית נחרצת לחידוש התהליך המדיני עם הרשות הפלסטינית, תוך התחשבות מלאה בצרכי הביטחון של ישראל. נדרשת גם פעולה מדינית מקיפה ורחבה יותר, שתהווה מסגרת-על לכל המהלך: יוזמה ישראלית למשא ומתן אזורי, שיכלול מלבד הפלסטינים גם את ירדן, מצרים, סעודיה, מדינות המפרץ והליגה הערבית. יהיה זה משא ומתן שבמסגרתו יתחייבו כל המשתתפים לשאת, בין השאר, בעול הכרוך בהחלשת חמאס ובשיקומה של עזה, בסיוע הקהילה הבינלאומית.
לשם כך, המנהיגות הפוליטית בישראל צריכה קודם כל לקבל החלטה בסיסית לשמור מכל משמר על הווייתה העתידית של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. משמעות הדבר היא חתירה להיפרדות מהפלסטינים על המשמעויות המדיניות הכרוכות בכך, ותוך הבטחת האינטרסים והצרכים הביטחוניים של ישראל, גם בעת תהליך המשא ומתן וגם לאחר ההגעה להסדר. אין ערובה לכך שהאסטרטגיה הזו תצלח משום שיישומה תלוי בגורמים נוספים. אולם, עצם הנקיטה בה והמעבר של ישראל ממדיניות נגררת ותגובתית למדיניות יזומה, יקנה לישראל נקודות זכות בזירת הדיפלומטיה ובמישור ההסברתי הבינלאומי, מבלי לסכן את ביטחונה וללא ויתורים צבאיים מהותיים. לחילופין, כל עוד ישראל ממשיכה לנקוט מול עזה באסטרטגיה צבאית-ביטחונית בלבד, ללא שום מעוף או יוזמה בתחום המדיני, המצב צפוי להישאר כפי שהוא היום – ללא שינוי חיובי בשטח, ללא לגיטימציה בינלאומית מספקת לפעולות ביטחוניות שנוקטת ישראל וללא מוצא בטווח הארוך.
לסיכום, האסטרטגיה המדינית של ישראל לשנים הבאות צריכה לכלול את העיקרים הבאים: הצגת יוזמה ישראלית להסדר אזורי כולל בחסות ארה"ב וגורמים בינלאומיים נוספים, שתיקח בחשבון את הסדרי הביטחון החיוניים לטווח הארוך; התקדמות יזומה לקראת היפרדות מהפלסטינים כחלק מהסדר אזורי כולל; שיקום עזה כחלק מההסדר עם הפלסטינים, בסיוע פיננסי ותשתיתי של מדינות האזור והקהילה הבינלאומית; קביעת אסטרטגיה מדינית והסברתית אם יתברר שאי אפשר להגיע להסכמה עם הפלסטינים גם לאחר יוזמה ישראלית להיפרדות; אסטרטגיה מדינית הכוללת הרתעה ותגמולים אפשריים ("מקלות וגזרים") מול כוחות אזוריים משמעותיים – בעיקר איראן וטורקיה; פעילות מדינית ודיפלומטית יזומה ונמרצת עם ארה"ב על מנת לחזור לקבל תמיכה דו-מפלגתית גורפת; נקיטת אסטרטגיה המקדמת את פני התמורות והשינויים בפוליטיקה ובחברה האמריקאית, כולל התמורות הדמוגרפיות והנרטיביות המתרחשות ביהדות ארה"ב; אסטרטגיה מדינית, מחושבת ומתוכננת, לביסוס יחסיה העתידיים של ישראל עם מעצמות ומעצמות שבדרך, בהן רוסיה, סין, הודו.
**המאמר פורסם באתר הארץ, 05 בפברואר 2020.
