כל הפרסומים
/ תהליך השלום הישראלי פלסטיני
הגישה של ממשלות נתניהו, שתומכת בשימור הבידול בין חמאס לפתח ובין עזה לגדה, מזיקה ליעדים ארוכי הטווח של ישראל, שהם הסדר ישראלי פלסטיני, נורמליזציה ויציבות אזורית. תהליך הפיוס בין חמאס ופתח ואפשרות עריכת בחירות למוסדות הפלסטיניים, שהם חלק ממגמה אזורית חיובית, עשויים להוות הזדמנות שאסור לנו להכשילה.
אין התלהבות רבה בקרב חמאס ופתח לתהליך הפיוס ולבחירות. השינאה בין שני הארגונים לא שככה וישנן עדיין אי הסכמות רבות לגבי מתכונת הבחירות, אולם שני הארגונים הבינו שאין מנוס מהיענות ללחץ הפנימי מצד האוכלוסיה הפלסטינית ולציפייה הבינלאומית לכתובת לגיטימית אחת שמייצגת את העם הפלסטיני.
התזמון הנוכחי קשור גם לשינויי הממשל בוושינגטון, שכבר הובילו לשינויים איזוריים, שהבולט בהם הוא הפיוס בין סעודיה לבין קטאר. ממשל טראמפ ניסה לקחת קרדיט על הפיוס, אבל הוא התרחש דווקא בשל ההפסד של טראמפ בבחירות. זאת בעוד האמברגו על קטאר מצד סעודיה ובנות בריתה החל מיד לאחר ביקור טראמפ בסעודיה, מה שגרם לסעודים לחשוב שיש להם גיבוי אמריקאי לעשות ככל העולה על רוחם גם בתימן וגם מול קטאר.
הנטייה הישראלית לתייג את כל השחקנים כטובים או רעים גורמת לנו להחמיץ הזדמנויות. לישראל יש אינטרסים לקדם גם מול ברית המדינות הסוניות הפרו-מערביות, גם מול קטאר ותורכיה וגם מול חמאס. המושג frenemies שהוא שילוב היברידי בין אוייב בנושאים מסויימים וחבר בנושאים אחרים הוא הכרחי בדיפלומטיה אפקטיבית.
הימין בישראל העדיף את הבידול הפלסטיני משום שראה בו הצדקה להימנעות מהסדר ומפשרות טריטוריאליות שכרוכות בו. לממשלותינו האחרונות היה נוח מאד לומר שאין פרטנר פלסטיני בשל הפיצול, ובכל פעם שהיה ניסיון פיוס הן פעלו על מנת להכשילו.
תהליך ההסדרה מול חמאס בסיוע המצרים, הקטארים ושליח מזכ"ל האו"ם, היה נכון טקטית כדי למנוע שפיכות דמים, אבל מבחינה אסטרטגית אין פתרון לעזה במנותק מהגדה ואין דרך להגיע לפירוז ולשיקום מבלי שהרשות הפלסטינית תהיה בעלת מעמד גם ברצועה. הרשות לא יכולה להשיג מעמד ברצועה ללא הסכמת חמאס.
גם הציפיות של השמאל שחמאס יובס ונוכל להתקדם רק עם הגורמים החילוניים והמתונים יותר ברשות הפלסטינית מתעלם מהעובדה שחמאס מייצג ציבור משמעותי מאד בקרב הפלסטינים ואינו עומד להיעלם או להיכנע.
על מנת שחמאס ישלים את השינוי לגישה פרגמטית יותר הוא צריך "סולם" לרדת בעזרתו מהעץ האידאולוגי, כמו התהליך שעבר על אש"פ. סולם כזה יוכל להיווצר במסגרת תהליכי הפיוס, בהם יוודאו המצרים שחמאס מקבלת על עצמה להימנע משימוש באלימות ולהתחיל בתהליך הדרגתי בו הזרוע הצבאית עוברת לשליטה של המוסדות הפלסטינים הנבחרים. במסמך שהעבירו הפלסטינים לממשל ביידן ישנה הסכמה של כל הפלגים להסדר על בסיס עקרון שתי המדינות ולהתנגדות בלתי אלימה בלבד.
תהליך כזה יוביל לכך שחמאס תקבל בסופו של דבר את תנאי "היוזמה הערבית" כפי שכבר הוסכם ב"מסמך האסירים" בזמנו, ותהפוך לתנועה פוליטית. יש דוגמאות רבות לתנועות של "האחים המוסלמים" שהתמתנו והפכו לתנועות פוליטיות כפי שאנחנו רואים בתוניסיה. יש לזכור שגם בתקופה בה איש "האחים המוסלמים" מורסי שלט במצרים לאחר הבחירות בעקבות "האביב הערבי", הוא כיבד את הסכמי השלום עם ישראל.
פיוס ובחירות הם אינטרס ישראלי מובהק, שכן הוא עשוי להוביל לכתובת פלסטינית ברורה עבורנו גם להסדר וגם להרתעה. דוגמה בולטת להיעדר כתובת כזו היא הכשלון הטרגי בניסיון הישראלי להשיב הביתה את האזרחים הישראלים ואת גופות החיילים המוחזקים בידי חמאס. ללא פיוס אין לנו מנופים מול חמאס להשיב את אברה מנגיסטו והישאם א סייד, האזרחים הישראלים, ואת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול זכרונם לברכה.
הניסיון לייצר מנופים על חמאס על ידי גרימת סבל לאוכלוסיה הפלסטינית בעזה הוא לא מוסרי ולא פרקטי, שכן הוא "מתפוצץ" לתושבי עוטף עזה בפנים בכל פעם מחדש ומקרב אותנו לבית הדין הפלילי בהאג.
כולנו זוכרים לרעה את הבחירות הקודמות למועצה המחוקקת הפלסטינית, שהובילו לנצחון חמאס. גם כיום קיים חשש שהבחירות יובילו לחיזוק הייצוג של גורמים קיצוניים יותר, אולם אין מנוס מתהליך דמוקרטי שיאפשר ייצוג אמיתי ולגיטימיות פנימית וחיצונית. למדינת לישראל אין אפשרות להנדס את תוצאות הבחירות כפי שנכשלנו בניסיון להנדס את הפוליטיקה הלבנונית בברית עם הפלנגות הנוצריות. לכן יש להימנע גם מלחץ על אנשי חמאס בגדה שלא להתמודד, כפי שדווח לאחרונה שישראל עושה כדי להשפיע על הבחירות, ולאפשר לתושבי מזרח ירושלים להשתתף בבחירות כפי שסוכם בהסכמי אוסלו.
אם ישראל רוצה בנצחון הגורמים המתונים, שהביעו את נכונותם להסדר המבוסס על פתרון שתי מדינות לשני עמים, הרי עדיף שתמנע מלהפריע ותתגמל את הגישה המתונה התומכת בדיפלומטיה של הנהגת פתח. זאת בניגוד למעשינו בשנים האחרונות בהן ייבשנו את אבו מאזן וסיפקנו הישגים דווקא לחמאס אם בכסף קטארי ואם בשחרור אסירים.
הצלחה של מגמת הפיוס הפלסטינית תספק לממשל ביידן ולממשלת ישראל שתקום אחרי הבחירות את הכלים לקידום הסדר שימנע את הקטסטרופה הדו-לאומית שניצבת לפתחנו, וגם תסיר את כל החסמים להשלמת תהליך הנורמליזציה האזורית של הסכמי אברהם. הצטרפות של סעודיה, שהובילה את "היוזמה הערבית", וגם של קטאר לנורמליזציה תוביל לשינוי דרמטי במצבה של ישראל באזור. הציבור הישראלי כבר הוכיח שהוא מעדיף נורמליציה על פני סיפוח.
נורמליזציה אזורית, שמובילה ליציבות ולשגשוג אזורי, מצריכה גם נורמליזציה פלסטינית. לכן עלינו לראות בתהליך הפיוס והבחירות הפלסטיניות הזדמנות ולא איום.
**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 17 במרץ 2021.
