לפני כמה ימים, כאשר חכמי הדת הסעודים הכריזו על תחילתו של חודש הרמדאן, נפתחה בישראל עונה של "תיירות רמדאנית". מדריכי טיולים וחברות תיירות מציעים לישראלי שהשתעמם למוות בשנת הקורונה ליהנות מהיופי הסוחף של לילות הרמדאן, להתהלך בשווקים של היישובים הערביים ולטעום ממעדני גן עדן. מהתיאורים ניתן להתרשם שמזרח ירושלים, יפו וכפר קאסם נמצאות ביקום אחר, עטוף בניחוח קפה ארומטי, קינוחים ואקזוטיקה מזרחית של אלף לילה ולילה. בבחינת – אם לא דובאי, אז שיהיה המשולש.
רק ארגונים מעטים מציעים בנוסף לסיור הצבעוני גם הרצאה ושיח מעמיק על המתרחש בחברה הערבית בישראל הן ביום-יום והן בחודש הרמדאן: אלימות משתוללת, היעדר שוויון, ובעיקר – גווניו העמוקים של הסכסוך. מרבית תיירי הרמדאן בסך הכל רוצים כמה חתיכות כנאפה חמות ותמונות לאינסטגרם עם ה"פאנוסים" (הפנסים החגיגיים המוצבים ברחובות במהלך חודש הצום) במקום חפירה על, נגיד, תהליכי הג'נטריפיקציה ביפו או על המשך ההתנחלות במזרח ירושלים.
אבל האירועים הסוערים של השבוע האחרון – בירושלים, ביפו ובשטחי הגדה – הזכירו לכולם שמעבר לעטיפה האוריינטליסטית הנוגה נשארה מציאות בוערת שגם חודש הרמדאן לא יכול לכבות.
ראשית, במזרח ירושלים: מדי ערב מפגינים אלפי פלסטינים ליד שער שכם במחאה על סגירת המדרגות הסמוכות; בסילוואן נמשך המאבק על בתים וקרקע בין התושבים המקומיים לבין עמותות מתנחלים; ההתנגשויות עם המשטרה בעיסאוויה הן מזמן שגרה יום-יומית.
מקרי האלימות בירושלים, יפו ולאורך כביש 60 שחוצה את הגדה מזכירים לנו שוב ושוב שבלי פתרון הוגן – הסכסוך לא ייעלם. ושסיורי ההדחקה של הרמדאן לא פוגשים את הייאוש, את הכעס ואת הרצון לשינוי.
לכך צריך להוסיף את השרשרת המתגברת של מתקפות מתועדות של פלסטינים כלפי יהודים בעלי חזות דתית. וכל זה מתרחש חודש לפני מועדן המתוכנן של הבחירות ברשות, ותושבי מזרח ירושלים עדיין לא יודעים אם ישראל תתיר להם להשתתף. אפרופו פוטנציאל לשפוך שמן על מדורת הענק.
תהליכים דומים ומקבילים מתרחשים גם ביפו. התקיפה האלימה של ראש הישיבה בעג'מי, הרב אליהו מאלי – כמו גם האלימות שהתפרצה בהפגנות לאחריה – הגיעו על רקע החשש המקומי מתהליך הג'נטריפיקציה, שיגרום לכך ששוב יידחקו החוצה מהעיר לטובת בתי פאר או מלונות בוטיק או ישיבות או כולם גם יחד.
כל הכתוב לעיל מהווה את הקונטקסט הלא-קסום שממנו מתעלמים סיורי הרמדאן שמוצעים לישראלים הכמהים לקצת אקזוטיקה. אבל האם ניתן להתעלם מאירועים אלימים וממגמות ארוכות טווח לטובת עטיפה אוריינטלית מסבירת פנים?
אין ספק שרחובות הערים הערביות במהלך חודש הרמדאן נראים יפים יותר בתאורה החגיגית, שמצליחה להחביא באופן זמני את ההזנחה המתמשכת ואת אי-השוויון המשווע. וכשהדיון עוסק בקולינריה דוגמת היתרונות של הכנאפה של שכם על פני הכנאפה של ירושלים, ניתן להתעלם באלגנטיות מהשאלה החונקת על עתיד הסכסוך.
ההנהגה הפוליטית בישראל עשתה המון בשנתיים האחרונות על מנת שישראלים ישכחו מהסכסוך. מעתה – המזרח התיכון זה רק דובאי ואיראן. בדובאי אוהבים ורוצים אותנו, ובאיראן חולמים על השמדתנו. זהו. אין אמצע. אין סכסוך לאומי עם הפלסטינים שגם ב-2021 עדיין נשלטים על ידינו, אין בעיות בירושלים שהיא "כולה שלנו", אין אי-שוויון ואפליה. יש רק את אבו-יאיר, שיושב באוהל בדואי בתנוחה שלא נוחה לו במיוחד, בתקווה שחובשי הכאפיות סביבו, שחלקם מתגוררים ביישובים שממשלתו מסרבת להכיר בהם, יספקו לו את המנדטים הנדרשים להקמת הקואליציה.
אבל למציאות המזרח תיכונית יש חוקים משלה. מקרי האלימות בירושלים, יפו ולאורך כביש 60 שחוצה את הגדה מזכירים לנו שוב ושוב שבלי פתרון הוגן – הסכסוך לא ייעלם. ושסיורי ההדחקה של הרמדאן לא פוגשים את הייאוש, את הכעס ואת הרצון לשינוי.
הישראלים אולי רוצים להתנער מכל זה ולהפוך לתיירים נטולי דאגות שבאים למזרח התיכון להתרשם מהאווירה האותנטית, אבל הם לא תיירים, אלא שכנים בבית המשותף שעלול לקרוס אם הסכסוכים הבוערים לא ייפתרו.
**המאמר פורסם
בוויינט, 22 באפריל 2021
