הביקור שקיים השבוע שר החוץ יאיר לפיד באיחוד האירופי שונה מהותית מהנסיעה שעשה רק שבוע קודם לכן, לאיחוד האמירויות. באבו-דאבי שידר לפיד רציפות מדינית. הוא בירך על "הסכמי אברהם", התחייב להמשיך לפעול לקידום הנורמליזציה והודה לראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו על פועלו לכינון ההסכמים. בבריסל, לעומת זאת, שידר לפיד מסר שונה לחלוטין – היפוך מדיניות החוץ של נתניהו ודרך מדינית חדשה.
בשנים האחרונות עסקו נתניהו, שרי הליכוד ושותפיו בימין בדה-לגיטימציה של האיחוד האירופי. הם השתלחו בו, הציגו אותו בתור עוין לישראל, החרימו נציגים בכירים שלו, נזפו בשגרירים, זלזלו במאמצי אירופה לקדם שלום ישראלי-פלסטיני, עודדו פיצול פנימי בין חברות האיחוד כדי למנוע החלטות קולקטיביות בנושא, וכרתו בריתות עם מנהיגים אירופיים שיוצאים נגד האיחוד, מחלישים את הדמוקרטיה במדינותיהם, נגועים בפופוליזם, לאומנות ולעתים אף אנטישמיות.
כך, נוצר פער אדיר בין המרכזיות של האיחוד האירופי עבור ישראל ושיתוף הפעולה ההדוק עמו בתחומי המדינאות, הביטחון, הכלכלה, המחקר והפיתוח, התרבות והספורט, התיירות ועוד, לבין השיח הפוליטי הישראלי כלפי האיחוד. השיחה הזה חלחל גם לדעת הקהל והוביל לתפישה הרווחת לפיה האיחוד הוא יותר יריב של ישראל מאשר ידיד. לכך יש להוסיף את חוסר האמון של מנהיגים מרכזיים באירופה (בראשם אנגלה מרקל ועמנואל מקרון) בנתניהו. ההתנגדות התקיפה שלהם לכוונות הסיפוח ולמדיניותו של ראש הממשלה לשעבר כלפי הפלסטינים, יצרה שבר ביחסים.
כניסתו של גבי אשכנזי לתפקיד שר החוץ במאי 2020 סימלה תחילת השינוי. כבר ביומו הראשון בתפקיד הדגיש אשכנזי את חשיבות האיחוד האירופי עבור ישראל ואת הצורך לשפר יחסים עמו. הוא השקיע בקיום פגישות עם שורה ארוכה של שרי חוץ אירופיים, יצר מערכת יחסים חיובית עם שר החוץ של האיחוד ז'וזפ בורל, והוזמן למפגש לא-רשמי של שרי החוץ האירופיים. כהונתה של גרמניה כנשיאה התורנית של האיחוד במחצית השנייה של 2020 תרמה אף היא לשיפור האווירה והובילה לבחינת האפשרות לחידוש הדיאלוג המדיני רם הדרג ("מועצת האסוציאציה") בין הצדדים. הפעם האחרונה שהמועצה הזו התכנסה הייתה ב-2012.
ואולם, תקרת הזכוכית של אשכנזי הייתה נמוכה למדי. בכל זאת, לא זו בלבד שכהונתו הייתה קצובה בזמן על-פי ההסכמים הקואליציוניים, הוא גם שירת תחת נתניהו. על כן, מעבר לחיבוק האישי שיקבל מעמיתיו האירופים – גם כדי להדגיש את חוסר הנחת שלהם מנתניהו – כל תמורה ממשית הייתה מוצגת על-ידי נתניהו כהישג שלו. את זה לא היו מעוניינים באירופה לראות. נתניהו, מצדו, הגביל את יכולתו של אשכנזי לחולל שינוי של ממש במערך החוץ הישראלי, גם בכך שעיכב במשך כחצי שנה את מינויים של כ-35 שגרירים וקונסולים כלליים, ובהם השגריר הישראלי המיועד לאיחוד האירופי חיים רגב.
לפיד המשיך מהנקודה שבה עצר אשכנזי, אך בתנאים טובים בהרבה. בשונה מאשכנזי, שהנושא האירופי היה חדש לו עם כניסתו לתפקיד, לפיד פועל במרחב האירופי כבר זמן רב. גישתו המדינית, שליוותה אותו בשנותיו באופוזיציה עת בנה עצמו כמועמד טבעי לשר חוץ, הייתה של דיאלוג ושיח, גם עם גורמים בינלאומיים ביקורתיים. נתניהו, לעומת זאת, נהג בגישה אגרסיבית של חרמות וגידופים כלפי גורמים אלה. לפיד נפגש תדיר עם שגרירים, אורחים ושליחים מיוחדים מאירופה. הוא עורך עמם תדרוכים, פגישות וסיורים ומקיים קשר רציף, גם כשיש אי הסכמות.
בנוסף לכך, בניגוד ליחסים החמים שטיפח נתניהו עם ראש ממשלת הונגריה למשל, לפיד הדגיש גם לאחר כניסתו לתפקיד את חשיבות הקשר עם המדינות הדמוקרטיות והליברליות באירופה ואת שותפות הערכים בין ירושלים לבריסל. "אני רוצה לבסס את היחסים בינינו על משהו נוסף, שבדרך כלל לא מדברים עליו בדיפלומטיה בינלאומית: על אופטימיות. על כך שאני מאמין בכוח החיים של הדמוקרטיות הליברליות. בכוח הכלכלי שלהן. בכוח הרעיונות שלהן ליצור עולם טוב יותר".
לקראת הביקור בבריסל, הראה לפיד שהוא והממשלה מוכנים גם לקבל על עצמם את כללי המשחק בנוגע להתייחסות לשטחים הפלסטיניים. הנכונות הישראלית להיכנס לתוכנית התרבות האירופית (Creative Europe) תוך הסכמה לסעיף שמחריג את ההתנחלויות מהתוכנית היא טובה ונכונה. ישראל צריכה להיות חלק מתוכניות אירופיות רבות ככל שניתן, הואיל והדבר מניב תועלות ממשיות למגזרים שונים בחברה ולמדינה בכללותה. ממשלות נתניהו זגזגו בעניין זה – לרוב הן הסכימו לסעיף הטריטוריאלי שדרשו האירופים ולעתים התנגדו לו – ובכך החמיצה ישראל הזדמנויות רבות במרחב האירופי. לפיד יכול לפעול למשל בעניין ההשתתפות הישראלית בתוכנית המחקר והפיתוח "הורייזון", שיוצאת השנה לדרך חדשה.
החלטת לפיד לקיים את ביקורו האירופי הראשון בבריסל – ולא בברלין, פריז או לונדון – משדרת גם היא מסר של שינוי. ממשלות ישראליות קודמות העדיפו לקדם יחסים בילטראליים עם מדינות אירופאיות ספציפיות, ולדחוק הצדה ככל שניתן את האיחוד. ביקורי בכירים ישראלים בבריסל היו דבר נדיר לאורך השנים. על אף שלפיד מכיר בחשיבות היחסים עם בעלות הברית של ישראל ביבשת, ועם כמה משרי החוץ שלהן הוא נפגש בנפרד במהלך הביקור בבריסל, החלטתו מעידה על שדרוג החשיבות של האיחוד במדיניות החוץ הישראלית.
טוב יעשה לפיד אם יזמין כעת את בורל לביקור גומלין בישראל. ניסיונותיו של שר החוץ האירופי לקיים ביקור שכזה נדחו תחת ממשלת נתניהו, וגם זה מצריך שינוי. בנוסף לכך, עליו לפעול לחידוש דיוני מועצת האסוציאציה במהלך כהונתה של צרפת כנשיאה התורנית במחצית הראשונה של 2022, וזאת לאור יחסיו הטובים עם מקרון, לעודד את האיחוד האירופי לסייע לשיפור יחסי ישראל והפלסטינים ולקידום פתרון שתי המדינות, ובכלל זה הבעת גישה ישראלית חיובית להצעה האירופית מ-2013 לכונן שותפות מועדפת מיוחדת עם ישראל והרשות הפלסטינית בעת שלום, עליה ישראל טרם הגיבה רשמית.
לפיד יכול גם לנסות ולרתום את יחסי ישראל-אירופה גם לטובת זירות אחרות שחשובות לישראל – אגן הים התיכון, המפרץ, צפון אפריקה והים האדום. האיחוד האירופי פרסם לאחרונה עדכון למדיניות שלו ביחס לשכנותיו בים התיכון, שכולל אפשרות לשותפות אירופית בפרויקטים מולטילטראליים שכוללים את ישראל ואת מדינות הנורמליזציה. האיחוד משמש גם כמשקיף בפורום הגז של מזרח אגן הים התיכון (EMGF), בו חברות ישראל והרשות הפלסטינית, והוא גם ממלא תפקיד מרכזי בארגון איחוד הים התיכון (UfM), בו ישראל זכאית לתפקיד בכיר, שנותר בשנים האחרונות בלתי מאויש בגלל סדרי עדיפויות מדיניים ומגבלות תקציביות של משרד החוץ.
ממשלת בנט מגלה פעלתנות מדינית רבה בשבועות הראשונים לכהונתה. בין היתר, הדבר כולל שיפור משמעותי במערכות יחסים שנפגעו במהלך כהונת נתניהו – עם הדמוקרטים בארה"ב, עם ירדן ועכשיו גם עם האיחוד האירופי. ביקור לפיד בבריסל מהווה נקודת פתיחה מצוינת לשיפור משמעותי של הקשר עם שותף אסטרטגי חשוב לישראל. בתחום זה הממשלה מאותתת בינתיים שבכוונתה לספק את הסחורה.
**המאמר פורסם בהארץ, 14 ביולי 2021
