כשראש הממשלה, נפתלי בנט, לחץ יד ליורש העצר האמירותי, מוחמד בן-זאיד, הוא דיבר על שלום היסטורי, חיזוק היחסים הבילטרליים וצמיחה כלכלית. כך היו רוצים לראות את הדברים בישראל – ברית איתנה בין שתי המדינות המצליחות באזור נגד "הרעים", ובראשם – איראן. על-פי הפרסומים בתקשורת הישראלית והזרה, ביקורו האחרון בטהראן של טחנון בן זאיד, היועץ לביטחון לאומי של איחוד האמירויות, הדאיג מאוד את הצמרת המדינית-ביטחונית בישראל, ובמהלך הפגישה שהתקיימה השבוע הציג בנט מידע סודי על פעילות מערך הכטב"מים של איראן ועל פעילות המיליציות האיראניות בעיראק ובסוריה.
גם אם ביקור בנט באמירויות לא עסק כולו בנושא האיראני, ברור שבישראל מסתכלים על השותפה הבכירה ל"הסכמי אברהם" דרך הפריזמה הזו, מבלי להתעכב על כך שטיב היחסים בין אבו-דאבי לטהראן שונה בתכלית מיחסי העוינות הגלויים שסוררים בין ירושלים לטהראן. מי ששמע בשנה שעבר את אנואר גרגאש, שר במשרד החוץ האמירותי, מסביר להעולם שעבור ארצו "איראן היא קודם כל שכנה", לא צריך להיות מופתע מביקורו של היועץ לביטחון לאומי של האמירויות באיראן.
נכון שהטילים האיראניים עלולים להגיע לאבו-דאבי בפרק זמן קצר יותר מאשר לתל-אביב, ונכון גם שבאבו-דאבי היו מעדיפים שכנה שקטה ופייסנית יותר ממזרח, אבל גם במצב הנוכחי – איחוד האמירויות מצליחה לגזור קופון לא קטן מיחסיה עם טהראן ובשנה שעברה הובילה בהיקף הייצוא הזר לאיראן ועקפה את טורקיה ועיראק. נוסף על כך, אבו-דאבי רוצה להיות מתווכת אזורית וכוח שמניע באזורנו תהליכים גיאו-פוליטיים מורכבים שאמורים כמובן לשרת אותה בראש ובראשונה.
יחד עם זאת, בנושאים אחרים, ובראשם הסוגייה הפלסטינית, יש לאיחוד האמירויות כלים חשובים שיכולים לסייע לקדם את השלום. לפני מספר שנים הכריז בנימין נתניהו שהעולם הערבי "הפסיק להתעניין בפלסטינים" ומאז דאג להסביר בכל פעם מדוע הפלסטינים אינם חשובים ואי-לכך לא צריכים להיות במרכז האג'נדה המזרח תיכונית. הוא צדק בכך שהעולם הערבי מתמודד כיום עם אתגרים קשים במיוחד – משבר כלכלי חריף, מלחמות אזרחים מתמשכות, אבטלה, קורונה, איסלאם רדיקלי ועוד – ובכך שהסוגייה הפלסטינית איבדה מקרנה, אך מבחינת ישראל, הסכסוך לא מאבד מהרלוונטיות שלו כי הוא משפיע באופן דרמטי על החיים בה. ניתן לומר כך – בעוד שהעולם הערבי (לפחות ברמה של האליטות המדיניות-ביטחוניות) מאבד עניין בנושא הפלסטיני, עבור ישראל הוא ממשיך להיות מרכזי, ובניגוד הזה טמונה בעיה גדולה מאוד.
הסכסוך בין אבו-דאבי לרמאללה, ההתנגדות העזה של הפלסטינים להסכמי אברהם והחשש של מחמוד עבאס (אבו-מאזן) מכך שהאמירותים ינסו להמליך אחריו את שנוא נפשו, מוחמד דחלאן – כל הגורמים הללו מונעים כרגע את חידוש שיתוף פעולה בין איחוד האמירויות לרשות הפלסטינית. על עזה אין בכלל מה לדבר – האמירותים לא מעוניינים בקשר עם חמאס, אחד מענפיה של תנועת "האחים המוסלמים". הם תומכים בעמדה הפלסטינית וגם אומרים זאת מעל כל אפשרית, אך אין להם שום עניין להתערב בפיוס בין פתח לחמאס או בין הרשות לישראל. דווקא בגלל הקרע המשמעותי הזה, ישראל חייבת להדגיש את חומרת המצב ברשות ולנסות ולקדם פיוס בין רמאללה לאבו-דאבי. מטרתה היא ייצוב המערכת הפלסטינית ומניעת פיצוץ אפשרי.
בחצי שנה האחרונה ראינו כיצד הסכמי אברהם מגויסים על-ידי ממשלת בנט-לפיד כדי ליצור דינמיקה חיובית ביחסים עם מצרים ולשקם את היחסים עם ירדן. מדובר למעשה במעין הרחבה של הסכמי אברהם, כך שיטיבו גם עם השותפות הוותיקות לשלום עם ישראל. בקהיר ובעמאן ראו את היתרונות שטמונים ביחסים המתגבשים בין ישראל למדינות המפרץ, ותוך זמן קצר מאוד נרתמו להרים את שיתוף הפעולה עם ישראל לרמות חדשות בתחומי המים, החשמל, ייצוא סחורות ועוד. גם הרשות הפלסטינית יכולה ליהנות מהפירות הללו ולהצטרף למעגל שיתופי הפעולה. בחירתו של בנט לאמץ את אסטרטגיה של צמצום הסכסוך, מאפשרת לרקום שיתופי פעולה בין ישראל לאיחוד האמירויות ולרשות הפלסטינית. טועה מי שחושב שאימוץ האסטרטגיה הזו והניסיון למנוע קריסה של הרשות בהיעדר פתרון מדיני שווה ערך ל"ניהול הסכסוך" של נתניהו. רבים בממשלת בנט-לפיד מבינים שאין מנוס מקידום פתרון מדיני וחזרה לשולחן המשא ומתן, אך גם יודעים שבגלל ההרכב הייחודי של הממשלה התנאים אינם בשלים לכך כרגע.
הרשות חווה משבר כלכלי חסר תקדים ואין (וגם כנראה לא תהיה) כל היתכנות לפיוס בין פתח לחמאס. מה שנותר כרגע לרמאללה הוא להציל את מה שיש ולמנוע מחמאס להתחזק. ישראל מבינה זאת באופן בהיר וחד, כיוון שהיא חווה את ההידרדרות הביטחונית והכלכלית שמתרחשת כרגע בשטחים ויודעת בדיוק מה יקרה אם המצב לא ישתפר. פיצוץ נוסף בעזה, בגדה או בירושלים יקרין באופן מיידי גם על היחסים עם מרוקו, איחוד האמירויות, בחריין וגם סעודיה, ויהפוך את המשך נרמול היחסים למשימה קשה יותר.
ישראל חייבת להיעזר בשותפות החדשות והוותיקות שלה למעגל השלום במזרח התיכון גם על מנת לייצב את המצב ברשות. היא לא בהכרח צריכה להוביל את המהלך הזה: ירדן או מצרים יכולות לתווך בצורה טובה יותר בין רמאללה לאבו-דאבי, וגם לקדם בשקט פרויקטים משותפים שיטיבו עם הגדה. כרגע, יש לומר, ההתעניינות בתסריט הזה נמוכה יחסית. באמירויות מעדיפים למצות את היתרונות הכלכליים והעסקיים של הנורמליזציה עם ישראל ונוטרים טינה לפלסטינים, אותם רבים מהם מכנים "כפויי טובה". מבחינת הציבור הפלסטיני והנהגתו, הסכמי אברהם היו בבחינת בגידה והמעבר שלהם לקבלה של ההסכמים הללו, או לפחות לעמדה של "להסכים על לא להסכים" – לא יהיה קל.
יחד עם זאת, במצב הנוכחי לצדדים אין הרבה אלטרנטיבות. הרשות הפלסטינית נאבקת על הישרדותה, ישראל חוששת מהתלקחות בשטחים, וביתר שאת בירושלים, וכעת נותר רק לשכנע את ה"כלה" – מדיניות המפרץ, מרוקו, ירדן ומצרים – להצטרף לחתונה ולרקוד עם אבו-מאזן. אחרת, מי שיספקו את התמיכה האזורית הנחוצה לפלסטינים הם גורמים אחרים – קטאר, טורקיה, וכן, גם איראן.
יהיו עוד פגישות רבות עם האמירותים וככל הנראה גם עם הסעודים (בשקט והרחק מעיני המצלמות). כדאי מאוד שבמקביל לנושא האיראני, גם הנושא הפלסטיני יעלה בהן. כישלון ברתימת מדינות ערב לסוגייה הפלסטינית, עלול להביא להשלכות קשות ולהשפיע לרעה על התהוותה של מציאות אחרת, טובה יותר, במזרח תיכון. עד לא מזמן, ישראל נאבקה כדי לנתק בין הסוגייה הפלסטינית ליחסיה עם מדינות ערב, כעת, האינטרס שלה הוא להיאבק על מעורבות מדינות ערב בסוגיה הפלסטינית.
**המאמר פורסם בהארץ, 15 בדצמבר 2021
