מאמרי דעה ופרשנות
/ ישראל והמזרח התיכון
ימים קשים עוברים על מעגל מקבלי ההחלטות בירושלים. השעון המתקתק בוושינגטון, בריסל וטהראן לקראת הגעתה של הרפובליקה האיסלאמית ליכולת גרעינית יוצרים לחץ בינלאומי לקבל הסכם חלש ופגום בהרבה מזה שנחתם ב-2015. ישראל מצויה בצבת של החלטות רעות פחות ורעות יותר. מחד, היא דבקה בקו הקבוע של התנגדות להתנעת הסכם הגרעין, ומאידך צומחת ההכרה בישראל כי אין אלטרנטיבות ממשיות לעצירת ההתקדמות האיראנית זולת הסכם. בינתיים, הולך ומתבהר חוסר התוחלת של האמצעים הצבאיים בעצירת הרכבת האיראנית. עמדת המיקוח הישראלית חפה מרעיונות חדשים וחוזרת בעקביות על אותם מסרי מדיניות שעוצבו לפני כעשור. יכולתה להשפיע על המציאות נשחקה עד דק.
נקודת השפל הנוכחית מאתגרת את עקרונות היסוד של מדיניות המנע הגרעינית של ישראל. במרכזה עומדת "דוקטרינת בגין" המפורסמת, שבאה לעולם עם החלטתו לתקוף את הכור העיראקי "אוסיראק" ב-1981. דוקטרינה זו נתפסת מאז כעקרון היסוד של מדיניות ישראל כלפי מאמצי אויביה לפתח נשק גרעיני. היא מכתיבה למנהיגים לפעול ב"כל האמצעים" כדי למנוע התחמשות גרעינית מצד האויבות. בפועל, היא שמה יהבה על שתי מתודות עיקריות: 1. עבודה "כחול-לבן" – התבססות על פעולה עצמאית ישראלית מול האיום. 2. המקום המרכזי של הפעולה הצבאית – סיכול מאמצי הפיתוח באמצעים קינטיים, גם במחיר הסלמה צבאית אפשרית. מאז התקיפה בעיראק עברה התפיסה התאמות מסוימות למציאות המשתנה (לדוגמה, בהגברת התיאום המדיני והמבצעי בציר ארה"ב-ישראל) אך עקרונותיה נותרו דומים. חיזוק לכך קיבלנו במבצע "מחוץ לקופסה" (2007), בו הצליחה ישראל לגדוע באיבו מאמץ סורי-צפון קוריאני להקים כור גרעיני באמצעות תקיפה אווירית.
המדיניות הישראלית כלפי הגרעין האיראני מתבססת על אותה דוקטרינה. אומנם המרכיב המדיני – תמיכה בלחץ מקסימלי בינלאומי והתנגדות לפתרונות הסכמיים עם איראן – מהווה חלק מהותי במדיניות הישראלית, אך הוא משולב בפעילות "קינטית". דהיינו, בשימוש אינטנסיבי בשלל אמצעים צבאיים לבלימה פיזית של המאמץ האיראני. מדובר במאמץ רחב ממדים ויצירתי -מהנרחבים בתולדות הביטחון הלאומי של ישראל – לאתר נקודות תורפה ולפתח יכולות מבצעיות לפגיעה בתשתיות הפרויקט האיראני. המאמץ הניב עשור של הצלחות מבצעיות באמצעים מגוונים על-פי פרסומים זרים – מהחדרת וירוס המחשבים סטוקסנט (2011) למתקני העשרת האורניום, עבור בסדרת התנקשויות במדעני גרעין איראנים, ועד החבלה במתקן ההעשרה בנתאנז בשנה שעברה ועוד.
הצלחות אלו יצרו את התחושה שהסיפור האיראני יהיה חזרה על הסיפור העיראקי או הסורי. גם פה המוח היהודי (והאמריקאי) וכמה מאות ק"ג חומר נפץ מרסק ישימו לאל את פרויקט הגרעין. אלא שעל אף שישראל ניצחה בקרבות רבים, היא הפסידה במערכה עצמה – התקיפות אומנם עיכבו את ההתקדמות האיראנית, אך לא שינו את כיוונה. איראן מתקרבת כיום למעמד של "מדינת סף גרעינית" – יכולתה לפתח נשק גרעיני תלוי במידה רבה בהחלטות מנהיגיה, ולא בצורך לפתח יכולות חדשות. תרצה איראן – תפרוץ לפצצה, לא תרצה – תפעל לנצל ככל האפשר את קירבתה לכך על מנת לשפר את מצבה הגיאופוליטי.
זאת ועוד, הניסיון האיראני בשנים האחרונות יצר באיראן "בשלות" בלתי הפיכה להיכנס לשלב הצבאי-הגרעיני. מאמצי העשרת אורניום לרמות גבוהות (60%) שבוצעו לאחר פרישת ארה"ב מההסכם, העבירו את האיראנים לנקודת אל-חזור מנטלית ומקצועית. זוהי נקודה חשובה שההסכם המתגבש כבר לא יוכל לבטל. צנטריפוגות מתקדמות אפשר לנפץ, ואורניום מועשר אפשר להשיט לאחסון במדינה שלישית – אבל איך גורמים לאיראנים לשכוח את הידע שצברו? איך מסבים לאחור את המומחיות שנצברה בבניית צנטריפוגות משודרגות?
הצלחת הפרויקט האיראני חשפה חולשה בסיסית בדוקטרינת בגין: זו היא דוקטרינה שעובדת בעיקר על פגיעה ביכולות ולא על שינוי תנאים או מוטיבציות. כאשר הדוקטרינה פוגשת במאמץ לאומי-אסטרטגי של מדינה בעלת עוצמה, המקסימום שהיא יכולה לספק הוא את דחיית הקץ. רמז לכך ניתן לראות כבר בתקיפת הכור העיראקי – גם אז השמדת הכור לא מנעה מסדאם חוסיין להגיע, פחות מעשור לאחר מכן, קרוב מאוד ליכולת גרעינית ערב הפלישה לכווית (1990).
לכאורה, נקודת המשבר הנוכחית מהווה הזדמנות פז לבחון מחדש את תפיסת המנע הישראלית. אלא שהיכולת לבקר את הקו הקיים בתחום הגרעין האיראני ולדון במציאות המשתנה והשלכותיה העתידיות מוגבלת מאוד בדרג הפוליטי. לכל רוחב הספקטרום הפוליטי, מעטים מוכנים להודות בטעות הבסיסית של התפיסה הישראלית וכישלונה ולהציע חלופות. העם בציון לא חובב מוכיחים בשער והמחיר האלקטורלי גבוה מדי. יותר נוח להמשיך לדבר על אופציות צבאיות (בידיעה שאינן קיימות) ועל החמרת סנקציות (שאינן משיגות את היעד). כך, כמעט 50 שנה לאחר מלחמת יום כיפור, המערכת הישראלית מצויה שוב בדיסוננס קוגניטיבי – בחוסר יכולת פוליטית, מקצועית ונפשית לקרוא תגר על תפיסת מחשבה (קונספציה) שהשתרשה לעומק במשך ארבעה עשורים. כיצד יהיה ניתן להסביר לציבור ולעצמנו מדוע השקענו כל-כך הרבה כסף, הון מדיני וסיכון חיי אדם בקידום מדיניות כושלת? קל יותר להיצמד לתפיסה הקיימת ולהציג שיפורים טקטיים מאשר לשנות את תפיסת המחשבה כולה.
מה שדרוש לישראל כעת הוא לא פחות מדיון מחודש בהנחות יסוד של המדיניות הישראלית כלפי האיום האיראני. פורום אסטרטגי חדש ושונה שיכלול הצבת שאלות חדשות שאנו חייבים לשאול גם אם אין ברצוננו לשאול. בראש ובראשונה עומדת השאלה הקשה ביותר לעיכול – שאלת היום שאחרי איראן כמדינת סף גרעינית. במקביל לניסיונות עצירה של הרגע האחרון, אנו נדרשים לשאלה אילו שינויים צריכה ישראל לעשות במדיניותה האסטרטגית במצב של התגרענות איראנית. קיים הכרח לקיים דיון מדיני-אסטרטגי על תכנון מהלכיה המדיניים של ישראל במציאות עגומה אך לא בלתי אפשרית זו. אין הכוונה כמובן שישראל תחדל מניסיונתיה לבלום את איראן מלהשלים את ההגעה למתקן גרעיני שמיש, אך העיסוק בשאלת "היום שאחרי" מהותית גם למעשינו ביום הזה, וחשוב לעסוק בה על אף הקושי המנטלי.
אתגור הנחות יסוד דורש דיון בשאלות שאנו חושבים שאנו כבר יודעים את התשובה להן. מרכזית ביניהן היא השאלה אם איראן היא יחידה אחת קשיחה ומונוליטית או שיש בתוכה גוונים והבדלי אינטרסים בין גורמי השפעה שונים. חלק מהותי מהדיון הזה צריך להיות מכוון למישור המדיני-הפרקטי. הוא צריך לבחון את הפוטנציאל למנף את המערכות הבינלאומית והאזורית כשותפות למערכה מדינית מתואמת מול איומים איראנים משותפים.
ראשית, יש לבחון מחדש את מערכות היחסים האסטרטגיות של ישראל עם שותפותיה האסטרטגיות – בדגש על חשיבה מחודשת על הסכמי הגנה בין ישראל וארה"ב, וכן שדרוג משמעותי של מערכת היחסים עם נאט"ו. שנית, יש לעסוק בהתפתחות המשמעותית ביותר לישראל מאז התמוטטות הסכם הגרעין הקודם – הסכמי הנורמליזציה, והפוטנציאל החדש לבניית מערכת שותפויות ביטחוניות אסטרטגיות עם מדינות האזור מתחת ומעל לפני השטח. זהו תחום שהעיסוק הישראלי כבר החל בו, בעיקר בתחום ההגנה האווירית, אבל טמון בו עוד פוטנציאל רב להתרחבות. במסגרת זו, דרושה בניית אסטרטגיה משותפת לתסריטים אפשריים כמו הגברת פעילותה צבאית אזורית מצד איראן או התפתחות מרוץ חימוש אזורי.
הקמת פורום אסטרטגי חדש דורשת את גיוון במעגל המשוחחים והזרקת ידע חדש ושונה. בתוכם בל יפקד מקום המומחיוּת הדיפלומטית האזורית והבינלאומית, והמומחיוּת הפנים-האיראנית בתחומי החברה, הכלכלה והתרבות. גם לחברה האזרחית צריך להיות מקום מרכזי בדיון כמקור לחשיבה שאינו מוגבל מאילוצים פוליטיים או מערכתיים.
האתגר הנתון בפני ישראל בפיתוח חשיבה מחודשת ומותאמת מציאות בתחום האיראני הוא מהמורכבים מולם ניצבה בתולדותיה. האומה שהפגינה יצירתיות במציאת דרכים לחדור עשרות מטרים מתחת לאדמה למתקני הצנטריפוגות בנתאנז, תידרש עתה להפגין יצירתיות דומה גם בתחום המדיני והתפיסתי. נקודת ההתחלה היא להודות בפני עצמנו שתפיסת המחשבה הקיימת כבר אינה רלוונטית.
המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-15 בספטמבר 2022
