כל הפרסומים
/ ישראל
"אם יימשך המצב הקיים, תהיה החוליגניזציה – או שמא אף יהיה עלינו לומר: הנאציפיקציה – של העם והחברה בישראל, בלתי נמנעת”, כתב פרופ’ ישעיהו ליבוביץ ב־1988. היום, 35 שנה אחר כך, החוליגניזציה הגיעה לשיאה: הבריונות פושה בכל מקום והאלימות מגיעה לשיאה אל מול הפלסטינים, כאשר אל מול ההרוגים הישראלים כתוצאה מפיגועי טרור נמנים מתחילת השנה עשרות הרוגים פלסטינים בלתי מעורבים. אלימות ובריונות המתנחלים כלפי פלסטינים הן מעשה של יום ביומו.
בממד אחר, הבריונות הפוליטית מגיעה לשיאה בישראל פנימה, כאשר הקואליציה דוהרת במהירות ל”נטרול” הדמוקרטיה הישראלית. החוליגניזציה כאן גם בדמות הצעות חקיקה פרסונליות שמטרתן להכשיר עבריינות סדרתית של נבחרי ציבור. קיים קשר ישיר בין הכיבוש בן עשרות השנים לבין מה שקורה בישראל בימים אלה, שכן הכיבוש הרגיל את הישראלים לכך שיש ציבור גדול שלא ראוי לקשב, להתחשבות או לשמירה על זכויותיו. לא ייפלא שהממשלה לא באמת רוצה להקשיב למתנגדי המהפכה המשטרית, לא באמת אכפת לה מזכויותיהם. כמו ביחסה לפלסטינים, קל לה לדרוש יד קשה כנגד המפגינים נגדה – כי במובן מסוים, מתנגדי המהפכה המשטרית הפכו בעבורה לאויבים.
כפי שחזה פרופ’ ליבוביץ, הכיבוש חוצה את הקו הירוק ומתפשט בחברה הישראלית, השיטות של שם עוברות לפה, הדיכוי משם עובר לכאן, ולא ירחק היום עד שגם הזלזול בחיי האדם יגיע אלינו. אבל בכל החושך הזה, יש גם ניצוץ של תקווה. המוני ישראלים חווים איך המדינה שלהם מבקשת להשיל מעצמה את אחרוני הרסנים הדמוקרטיים, חשים שמבקשים לגזול מהם את החופש להביע דעה, להפגין, את הזכות למשפט הוגן ולגורם שירסן את השלטון. יותר ויותר מהם מבינים שזה לא קורה בחלל ריק, שהשיטות שבמשך יותר מחמישה עשורים נלמדו בשטחים, מתחילות להיות מיושמות גם כאן, כלפיהם.
ייתכן שכעת מתחילה להיווצר ההבנה שאי אפשר באמת לקיים דמוקרטיה כלפי פנים ודיקטטורה כלפי חוץ. בסופו של דבר צד אחד יגבר על האחר. או שהדמוקרטיה תנצח באמצעות הפסקת השליטה הצבאית בעם אחר, או שהדיקטטורה תגבר, בדמות השימוש בכלים הדיקטטוריים שכולנו התנסינו בהם בשטחים, גם ביחס לאזרחי ישראל. כרגע, ידה של הדיקטטורה נשלחת אל גרונה של הדמוקרטיה בישראל, ואזרחים רבים שעד כה חשבו שההפרדה בין שם לכאן תהיה הרמטית, יתחילו, אולי, להבין שגם הם משלמים את מחיר הכיבוש.
ייתכן שהמציאות הזו תוריד את האסימון למיליוני ישראלים שסוף־סוף מבינים שתחזוק הכיבוש גובה מחיר כואב לא רק מהפלסטינים, אלא גם מאיתנו הישראלים; שהדרך לשקם את הדמוקרטיה הישראלית לא יכולה להסתיים רק בעיכוב או שינוי מהלכי הממשלה הנוכחיים, אלא חייבת לעבור בסיום הכיבוש ועצירת תהליך החוליגניזציה שעוברת החברה הישראלית.
בינתיים רוב המפגינים נזהרים מלעשות את הקשר הזה ונחרדים מדוברים המנסים לחבר את הסיכון הממשי לדמוקרטיה עם הכיבוש בשטחים, או מהנפת דגלי פלסטין בהפגנות. אבל אולי יגיע הרגע שגם הם יתעוררו ויבינו שאין דמוקרטיה עם כיבוש. כשזה יקרה נוכל להודות על “עורמת ההיסטוריה” שגרמה לרוב הדומם לקום ולהתמודד עם המציאות שזוחלת מהשטחים לישראל כדי להחזיר את מדינתנו לחזון המקורי שלה.
המאמר פורסם ב"מעריב״, ב-26 בפברואר 2023
