במפרץ כמו במפרץ: סעודיה מחפשת "גם וגם" – וחותרת לגזור קופון

כל הפרסומים / ישראל והמזרח התיכון

הידיעה על כינון מחדש של היחסים הדיפלומטיים בין איראן וסעודיה – לאחר נתק של שבע שנים – התקבלה בהפתעה בישראל ובמערב בכלל. סעודיה נתפסה כמי שנמצאת במחנה האנטי-איראני, לצידה של ארצות הברית וישראל כאשר החשש מאיראן גרעינית מתדלק את הברית הלא-פורמלית בין סעודיה וישראל. יתרה מזו, הנסיגה ההדרגתית של ארצות הברית מהמזרח התיכון נתפסה כמחזקת את שיתוף הפעולה של המדינות הסוניות הערביות עם ישראל נגד האיום האיראני. אי לכך, הניסיונות של ישראל לנרמל את יחסיה עם סעודיה כהרחבה של הסכמי אברהם נתפסו כצעד בעתו שיש לו היתכנות גבוהה. השאלה הייתה: מה המחיר שישראל – ובעקבותיה ארצות הברית המתווכת – מוכנות לשלם.

לפיכך, הדיווח של על מגעים מתקדמים לנורמליזציה בין ישראל וסעודיה בתיווך אמריקני לא היו בגדר הפתעה. מה שכן היה מפתיע זו הדרישה של מוחמד בן סלמאן, יורש העצר והשליט בפועל הסעודי, לקבל ערבויות ביטחוניות אמריקניות במקרה שסעודיה תותקף; ולא פחות חשוב מכך, תמיכה אמריקנית – ובמשתמע ישראלית – בקידום תכנית הגרעין משלה. מאידך, הסוגיה הפלסטינית – בניגוד לתפיסה המקובלת – לא היוותה אבן נגף, כאשר בן סלמאן הביע נכונות להסתפק בצעד ישראלי צנוע לטובת הפלסטינים.

הדרישה הביטחונית הסעודית לא הייתה יוצאת דופן, הואיל; וארצות הברית כבר העניקה בעבר לישראל, לירדן ולקטאר מעמד של "בעלת ברית עיקרית שאינה חברה בנאט"ו". הייתה זו דווקא הדרישה הסעודית לגבי סיוע בפיתוח תוכנית גרעין משלה שהייתה עשויה להוות תקדים, הואיל וישראל מעולם לא הסכימה שאף מדינה מזרח תיכונית זולתה תפתח יכולת גרעינית, גם אם לצורכי שלום בלבד. למעשה, כל התוכניות להשגת גרעין של מדינות במזרח התיכון – למעט איראן עד כה – נכשלו אם בשל התנגדות המעצמות, או כתוצאה של תגובה צבאית ישראלית (עיראק,1981; וסוריה 2007) או כמו במקרה הלובי, הפסקת תוכנית הגרעין (2003) .

 מכה נוספת ליחסי סעודיה-ארה"ב

יום לאחר פרסום הידיעה המפתיעה על השיחות המתקדמות לנורמליזציה ישראלית-סעודית, פרסמו איראן וסעודיה הודעה על חידוש היחסים הדיפלומטיים ביניהן. לכאורה, היה זה צעד מפתיע; אולם, לאמתו של דבר הוא תולדה של שיחות המתנהלות בצנעה כשנתיים בין סעודיה ואיראן על אדמת עיראק ועומאן. הייתה זו סין שתווכה בין שתי המדינות וגזרה כמובן גם את הקופון. אפשר לשער – ובשלב זה מדובר בהערכה בלבד – כי יורש העצר הסעודי ניהל מדיניות כפולה מול ארצות הברית מצד אחד, וסין מצד שני. לאחר שהבין כי ישראל וארצות הברית אינן יכולות – או רוצות – לשלם את המחיר המופקע שדרש עבור נורמליזציה – הוא פנה לערוץ הסיני כדי לחתום על העסקה שהתבשלה זה זמן רב.

לחידוש היחסים בין סעודיה ואיראן, בתיווך סין, יש כמובן השלכות רבות, בעיקר לגבי מעמדה של ארצות הברית בממלכה. מדובר במכה נוספת ליחסי שתי המדינות, וזאת בעקבות המתיחות שנוצרה בעקבות המעורבות הסעודית ברצח העיתונאי חשוקג'י ב-2018 ואי ההיענות של יורש העצר לבקשתו של ביידן להגדיל את תפוקת הנפט הסעודית כדי להוריד את מחירי הנפט שנסקו בעקבות פלישת רוסיה לאוקראינה.

חידוש היחסים בין איראן וסעודיה בתיווך סיני עשוי להיתפס כתפנית דרמטית במערכת היחסים האזורית. ואולם, יש מקום להערכה יותר מורכבת המסתכלת על האירועים מצידה של ריאד, ולא מוושינגטון או מירושלים בלבד. ההיסטוריה מלמדת שסעודיה פועלת בהתאם לאינטרסים שלה שמשתנים בהתאם לשינויים בנסיבות. ישראל והמערב בכלל נוטים לנתח את הסביבה העולמית והאזורית במונחים בינאריים: הלנו אתה או לצרינו? הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן "המלחמה הקרה" – מי שלא תמך בארצות הברית נתפס כתומך בגוש הסובייטי, גם אם אימץ עמדה עצמאית.

מאידך, מדינות האזור – ובמיוחד מדינות המפרץ העשירות הסובלות משלל סכנות ואתגרים – משנות בריתות באורח תדיר. מדינות אלו מעדיפות לרוב מדיניות נטולת סיכונים ובמשתמע גם נטולת מחנות. גם כאשר הן בוחרות מחנה, הן משתדלות להישאר "קרוב לגדר" כדי שיוכלו לטפס עליה מחדש. כך למשל, איחוד האמירויות, שחתמה על "הסכמי אברהם" עם ישראל בתיווך אמריקני, כוננה מחדש את יחסיה הדיפלומטיים עם איראן ב-2022. היא גם מקיימת עמה קשרי מסחר ענפים. לאור הסנקציות המוטלות על איראן, איחוד האמירויות, במיוחד דובאי, הפכו לשער הכניסה של סחורות לאיראן. היקף הסחר בין המדינות הגיע ב-2021 לכדי כ-15 מיליארד דולר והוא נמצא במגמת גידול מתמדת. בשנים האחרונות, כשני שלישים מהיבוא האיראני הוא מאיחוד האמירויות. איראן מייבאת באמצעות האחרונה מחשבים ומוצרי אלקטרוניקה, מכוניות, פירות ומוצרי מזון, תזקיקי נפט, חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק ועוד שורה ארוכה של חומרי גלם ומוצרים. כך הפכה האמירויות ליצואנית הגדולה בעולם לאיראן.

דוגמה נוספת: האמירויות, סעודיה, בחריין ומצרים ניתקו את יחסיהן הדיפלומטיים עם קטאר והחרימו אותה ב-2017, אך בראשית 2021 תם החרם לאחר שמרבית דרישותיהן של המחרימות לא הושגו. ועוד: עומאן מקיימת קשרים טובים במקביל עם איראן ועם ארצות הברית ואף עם ישראל כאשר בפברואר האחרון התירה למטוסים ישראליים לטוס מעל שטחה. במלים אחרות, במקום מדיניות של "או-או", מדינות המפרץ מעדיפות מדיניות של "גם-וגם" ובעיקר לא לתמוך באף צד בהיבט הצבאי. זו הייתה הסיבה המרכזית לכך שבתחילת 2020 איחוד האמירויות הפסיקה את מעורבותה הצבאית במלחמת האזרחים בתימן.

 היחסים החשאיים עם ישראל לא ייפסקו

היגיון דומה קיים בהתקרבות הסעודית-איראנית. התקרבות זו תביא לדיווידנדים כלכליים נאים לסעודיה. כיום, היקף הסחר בין שתי המדינות זניח, אולם הפוטנציאל הוא גדול, במיוחד בכל האמור ביצוא סעודי של תזקיקי נפט, חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק, כימיקלים, דשנים לתעשיית החקלאות ועוד. איראן, יש לזכור, משוועת למקורות חדשים ליבוא סחורות. לכך יש להוסיף שמחירי הנפט הגבוהים יחסית הרווחים בשוק הנפט הבין-לאומי מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה הביאו לכך שאין מלחמה על שווקים בין שתי המדינות. האינטרס הסיני בפיוס זה הוא מובהק: הוא רק יכול להביא לירידת מחירי הנפט גם בתנאים של המשך המלחמה הרוסית-אוקראינית. יתרה מזו, ההתקרבות הסעודית-איראנית עשויה להוות בסיס להידברות לסיום המלחמה בתימן שנמשכת כבר למעלה מעשור. בטווח הזמן הקצר התקרבות זו תביא להפסקת תקיפות החות'ים מתימן על מטרות סעודיות.

האם ההתקרבות בין איראן וסעודיה תפגע ביחסי סעודיה-ישראל? אם להסיק מהדוגמה של השכנה, הרי שיחסיה של איחוד האמירויות עם ישראל פורחים במקביל ליחסיה הכלכליים הענפים של איחוד האמירויות עם איראן. באותה מידה יש להניח כי היחסים החשאיים בין ישראל וסעודיה לא ייפסקו, שהרי סעודיה צריכה לאבטח גם את אגפה האיראני במקרה של כישלון בזירה זו. לסיכום, לאור נסיגתה של ארצות הברית מהמפרץ, גם ערב הסעודית הצטרפה למחנה הדוגל במדיניות של "גם וגם".

המאמר פורסם ב"N12" ב-13 במרץ.