כל הפרסומים
בשבוע שעבר נפגש שר החוץ הישראלי, אלי כהן, עם שרת החוץ של לוב, נג'לא אל-מנקוש ברומא. הפגישה תואמה על ידי שר החוץ האיטלקי. משרד החוץ הישראלי מיהר לפרסם את דבר הפגישה החשאית. בעקבות כך פרצו מהומות בלוב. ראש הממשלה עבד אל-חמיד א-דבייבה החליט להשעות את שרת החוץ (כנראה שהיא נמלטה מהמדינה) תוך שהוא מכחיש כל מעורבות בנושא. פרסום דבר הפגישה בין כהן לאל-מנקוש הוא מעשה איוולת מדינית ושיקוף נאמן של אי-הכרה של שר החוץ הישראלי במגבלות של הדיפלומטיה המזרח תיכונית.
מעורבות איטליה אינה חדשה והיא תולדה של השלטון הקולוניאלי שלה בלוב במחצית הראשונה של המאה ה-20. למעשה, מאז הודח ונרצח מועמר קדאפי במהלך "האביב הערבי", מעורבות מעצמות בינלאומיות ואזוריות רבות בנעשה בלוב – ארה"ב, רוסיה, איטליה, צרפת, טורקיה, איחוד האמירויות, מצרים ועוד – וזאת מתוך מטרה כפולה: להביא לסיומה של מלחמת האזרחים ולקצור השפעה במדינת הנפט העשירה זו. עד כה לא השכילו שתי הממשלות היריבות – האחת ממוקמת בטריפולי (בראשות א-דבייבה) ואילו השנייה מפוזרת בין בנגאזי, טוברוק וסירט, ובראשה עומד הגנרל חליפה חפטר – להגיע להסכמות על מפת דרכים לסיום הסכסוך, מה שמוביל למחאות ומעשי הרג מעת לעת.
תחת שלטונו הארוך של קדאפי, לוב היתה אויבת של המערב ושל ישראל. כחלק ממה שכונה "חזית הסירוב הערבית" היא ניצבה לצד עיראק, סוריה, אלג'יריה וצפון תימן בהתנגדות להסכם השלום עם מצרים ולכל סממן של נורמליזציה. שינוי חשוב במדיניותה כלפי המערב חל לאחר שהכירה ב-2003 באחריותה לפיצוץ מטוס פאן-אם בשמי סקוטלנד ב-1988 ("אסון לוקרבי") והבטיחה להפסיק את מסע התחמשותה בנשק להשמדה המונית, וזאת בתמורה להסרת הסנקציות הכלכליות מעליה. אף שקדאפי מעולם לא הכיר בישראל, הוא פרסם ב-2009 בעיתון "ניו-יורק טיימס" תוכנית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני הקרויה "ישראטין" (הלחם של ישראל ופלסטין) ובה קרא להקמת מדינה אחת, המשלבת בתוכה יהודים וערבים. למעשה, תוכנית זו נהגתה על-ידי בנו, סיף אל-איסלאם, והוא חזר עליה כאשר נפגש עם ישראלים בוועידת הפורום הכלכלי העולמי.
ללוב, ככל הידוע, אין היסטוריה משמעותית של מפגשים עם ישראלים מאחורי הקלעים. עם זאת, מפרסומים בעיתונות הערבית והבריטית עולה כי עוד ב-2004 נפגשו נציגים ישראלים פורמלים ובלתי-פורמלים עם נציגים מלוב. בין השאר הוזכרו שמותיהם של רון פרוסאור, שהיה יועצו המדיני של שר החוץ סילבן שלום; השר לשעבר אפרים סנה, איש מפלגת העבודה, וככל הנראה גורמים מאגף "תבל" במוסד. קפיצת חצי-מדרגה התרחשה אחרי סילוק קדאפי ב-2011, כאשר מאחורי הקלעים נערכו מפגשים לא מעטים עם נציגים משתי הממשלות. כך, למשל, דווח כי בנו של הגנרל חפטר ביקר מספר פעמים בארץ ב-2021. גם סיף אל-איסלאם קדאפי מקיים ככל הנראה קשרים ישירים ועקיפים דרך אנשי עסקים יהודים ממוצא לובי או דרך איטלקים. מכל מקום, אף שפגישה בדרג שרי חוץ מעולם לא התקיימה, נראה כי זו שהתקיימה בשבוע שעבר היא תולדה של קשרים חשאיים מוקדמים.
מה הסיבות לכך? מבחינת ישראל התשובה פשוטה: היא מעוניינת להוסיף נזר נוסף לכתר "הסכמי אברהם". הקיפאון בתחום המדיני משמש זרז משמעותי ברצונה לקדם נורמליזציה עם כל מדינה ערבית או מוסלמית. מצדם של שני המחנות בלוב, ההתקרבות נועדה להוות גשר להשפעה על ארה"ב באמצעות ישראל והלובי היהודי. תמיכה אמריקאית, בהקשר זה, עשויה גם לחזק את הלגיטימציה השלטונית של מי מהצדדים. הבעיה היא שחשיפת הקשר לישראל היא בדיוק המתכון לפגיעה אנושה בלגיטימציה של קושר הקשר. לכן, ההדלפה של ישראל לא רק פגעה באמון בין הצדדים, היא עלולה לחבל בלגיטימציה של א-דבייבה, שממילא נאבק על שלמות ממשלתו בתוך לוב ובקרב הקהילה הבינלאומית.
למרבה הצער, הדלפות הפכו לפרקטיקה פוליטית נפוצה בפוליטיקה הישראלית: לאורך השנים, מנהיגים ושרים מדליפים באופן שיטתי על מעשים ופעילויות שאמורים להישאר בסתר. כמעט בכל ערוץ של יחסים חשאיים עם מדינות ערב ניתן למצוא הדלפות. בנובמבר 1993, למשל, הדליף שר החוץ פרס את דבר פגישתו החשאית עם המלך חוסיין – הדלפה שהעכירה את היחסים עם ירדן, גרמה להארכת המשא ומתן לשלום וגרמה להדרתו של פרס מהמשך המשא ומתן. יועצו המדיני של פרס, אבי גיל, שנלווה לביקור ועמל לשווא על שמירתו בסוד, קרא לכך "הדלפת אגו".
ואכן, נראה כי במקרים רבים – בדיוק כמו במקרה הנוכחי עם לוב – הכמיהה להציג קבל עם ועולם הישג היסטורי היא שעומדת בשורש חשיפת הסוד. בנימין נתניהו, למשל, הדליף את דבר מפגשו החשאי עם יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, בעיר ניאום בנובמבר 2020, וזאת בניגוד גמור לרצון הסעודים ולהפתעתם. החלטת נתניהו לנופף בג'וקר הסעודי העכירה את היחסים עם ריאד ולהפסקת המפגשים. גם דבר ביקורו החשאי – ובתחפושת – של פרס עם חסן, מלך מרוקו, במרץ 1981 הודלפה, אם כי לא ברור אם הדבר נעשה על-ידי פרס לקראת הבחירות הקרבות, או לשכת ראש הממשלה בגין שרצתה להציג את פרס כאופורטוניסט. כלומר, במקרה הזה ייתכן שההדלפה שירתה רצון להכתים יריב פוליטי.
גם ראש הממשלה מנחם בגין הרבה להדליף. בדיונים בכנסת או בראיונות לתקשורת הוא נהג לספר על המגעים שניהל עם הנוצרים המארונים, וזאת מבלי לשעות לתחינתם לא להבאיש את ריחם בפוליטיקה הפנימית של לבנון. בגין הגדיל לעשות כאשר נתן פרסום למפגש החשאי שקיים עם באשיר ג'ומייל, נשיאה הנבחר של לבנון, ב-1 בספטמבר 1982, עם סיום המלחמה. מותר להניח כי פרסום זה היה אחת הסיבות לרצח ג'ומייל שבועיים לאחר מכן. הדלפות מיותרות היו גם ביחסים החשאיים של ישראל עם איחוד האמירויות, סודאן ועוד.
מכל אלה אפשר ללמוד כי הדלפות בפוליטיקה הישראלית הן דפוס פעולה מוכר, גם אם הוא מזיק. ראשית, הוא פוגע באמון של הצד השני. אמון הוא דבר שנבנה במשך שנים ארוכות, אך פעולה כזו עלולה לפגוע בו לתמיד, או לכל הפחות לתקופה משמעותית. שנית, הוא פוגע בלגיטימציה של מי שמנהל את הקשר החשאי, וזאת משום שקשרים ומגעים עם ישראל טרם זכו ללגיטימציה בציבורים ערביים רבים. שלישית, הוא פוגע ביחסים עתידיים עם גורמים אחרים שחוששים מהשלכות של גילוי קשר עם ישראל.
מעבר לאיוולת הטמונה בהדלפות על מגעים חשאיים, עצם השימוש בהם בזירה המזרח תיכונית מגלה אטימות ובורות בכל הנוגע לפוליטיקה הפנימית והאזורית בעולם הערבי. בין החשאי לפומבי קיים קו דק מאוד. על הצד השני, הערבי, לקבוע מתי הוא הזמן הנכון מבחינתו לעבור ממצב חשאי למצב גלוי, וזאת משום שציבורים רבים בעולם הערבי עדיין לא מוכנים לנורמליזציה פומבית עם ישראל, במיוחד לא כל עוד הבעיה הפלסטינית טרם נפתרה. במקרה של לוב, יש להודות כי הנורמליזציה ממילא נראית רחוקה, וזאת בשל העובדה שהיא טרם התאוששה ממוראות האביב הערבי וממשלתה אינה לגיטימית או יציבה דיה על מנת לקדם מהלך כה שנוי במחלוקת.
מבחינת המוסד, המקרה הלובי הוא הוכחה נוספת לכך שאת היחסים החשאיים עם מדינות וגורמים שאין לישראל קשרים רשמיים עמם, יש להותיר בידיו. עבור משרד החוץ, שהיו לו בשנים האחרונות כמה הצלחות בניהול קשרים חשאיים, בעיקר במפרץ, אלה הן חדשות רעות מאוד.
המאמר פורסם ב"הארץ", ב-31 לאוגוסט.
