/ כנסים
בכנס השנתי השמיני של מכון מיתווים למדיניות חוץ אזורית, שנערך במרכז יצחק רבין בתל אביב, קיימה ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, מנהלת התוכנית ליחסי ישראל–אירופה במיתווים, שיחה פתוחה וישירה עם שגריר האיחוד האירופי בישראל, מייקל מאן. הדיון התקיים ברגע רגיש במיוחד: לאחר הפסקת האש והסכם החטופים, בעיצומה של הקמת כוח הייצוב בעזה, כאשר סל הצעדים שהאיחוד האירופי הכין נגד ישראל עדיין מונח על השולחן – ורמות גבוהות של חשדנות וביקורת שוררות בין הצדדים.
"מתחים פוליטיים כבדים"
שיאון-צדקיהו פתחה בהצגת עומק המשבר. אחרי 7 באוקטובר אירופה התייצבה לצד ישראל בסולידריות, הזכירה, אבל "מה שישראל עשתה בעזה בשנה האחרונה – ובעיקר מניעת הסיוע ההומניטרי במשך חודשים – מתח את היחסים לרמה חסרת תקדים".
היא ציטטה את מדד מדיניות החוץ של מיתווים מאוגוסט, המראה כי הישראלים תופסים כיום את האיחוד האירופי כעוין:
67% רואים בו יריב, ורק 14% רואים בו ידיד – הנתונים הגרועים ביותר מאז 2018 – ותהתה האם מדיניות האיחוד מובנת בישראל.
מאן הכיר במורכבות – אבל עמד על נקודה עיקרית:
"אסור לשכוח: האיחוד האירופי הוא היסטורית – ועדיין – אחד הידידים הגדולים של ישראל."
הוא הדגיש שהקשרים הכלכליים, המחקריים, התרבותיים והבין-אישיים נותרו חזקים. סוגיית ישראל–פלסטינים תמיד היתה גורם מאתגר ביחסים, הוסיף, ואכן החידוש הוא אכן שבפעם הראשונה האיחוד הניח על השולחן צעדים מגבילים פוטנציאליים כלפי ישראל.
הצעדים המוצעים – שטרם אומצו על ידי המדינות החברות – כוללים:
- השעיית חלק מהעדפות הסחר.
- הקפאת חלק קטן מהשתתפות ישראל ב־.Horizon
- סנקציות על מתנחלים קיצוניים (בנוסף לצעדים נגד חמאס).
- עצירת שיתופי פעולה דו-צדדיים מסוימים.
לדבריו, המניע היה ברור:
"הרגשנו צורך פוליטי להפעיל לחץ על ישראל כדי שתשנה כיוון."
החסימה הישראלית של הסיוע ההומניטרי לעזה במשך כחודשיים, אמר, הפכה מבחינת האיחוד את הצורך לבדוק את עמידת ישראל בהתחייבויותיה בהסכם האסוציאציה לבלתי נמנע.
עם זאת, הוא הדגיש שהמטרה אינה ענישה, אלא איתות:
"אנחנו עושים זאת ממקום של ידידות… יש עלינו לחץ פוליטי במדינות-החברות. אנו צריכים להיות מסוגלים ללחוץ מעט על ישראל."
תקופה קשה ביחסים – אבל גם רגע של תקווה
לצד המתחים, מאן ציין שהפסקת האש ו"תכנית 20 הנקודות" של טראמפ יוצרות גם חלון של תקווה:
- כל החטופים החיים שוחררו.
- כמעט כל החטופים החללים הוחזרו.
- הגישה ההומניטרית השתפרה.
- קיים מסלול דיפלומטי שמסמן כיוון שמתכתב עם רוב יעדיו של האיחוד.
"זה נותן לי תקווה שאפשר להזיז את היחסים לכיוון טוב יותר", אמר.
תפקידה של אירופה ביום שאחרי בעזה
שיאון-צדקיהו ציינה פרדוקס: האיחוד הוא התורם ההומניטרי הגדול ביותר בעזה, ותורם מרכזי לרשות הפלסטינית – אך נעדר ממעגל מקבלי ההחלטות המרכזי.
"אירופה משלמת הרבה – אבל כמעט לא יושבת בשולחן שמחליט."
מדוע? ומה יכול להיות תפקידה ביום שאחרי?
מאן קיבל חלק מהביקורת, אך טען שהתוכן של "תכנית טראמפ" למעשה משקף היטב עדיפויות אירופיות ומתכתב עם מעשים שהאיחוד האירופי כבר מקדם בשטח:
- רפורמות שלטוניות ברש"פ, כדי שיהיו חלק מהממשל ביום שאחרי בעזה.
- חיזוק החברה אזרחית.
- שיקום ובניית תשתיות אזרחיות בעזה (מים, אנרגיה וכד').
"לא היינו כותבי התוכנית", אמר, "אבל מי שכתב אותה – חשב כמונו."
מה אירופה מתכוונת לעשות בפועל?
- סיוע מותנה לרשות הפלסטינית – לראשונה, כל הסיוע ל־2027-2025 (1.6 מיליארד אירו) יהיה מותנה ברפורמות משמעותיות.
- סיוע הומניטרי – האיחוד מקצה 550 מיליון אירו לעזה, ולוחץ להרחבת הגישה של ארגונים בינלאומיים ועיתונאים לרצועה.
- שיקום ותשתיות – האיחוד ייקח חלק מרכזי בשיקום, כולל המשך פרויקטים כמו "גז לעזה" והרחבת מתקני ההתפלה.
- משילות וביטחון – הרחבת משימות האיחוד להכשרת שוטרים פלסטינים והפעלת משימת הגבול ברפיח.
- חברה אזרחית ודיאלוג בין-דתי – תחומי מומחיות של האיחוד המופיעים מפורשות בתוכנית טראמפ.
לדברי מאן: "יש אופק של ממש למשילות פלסטינית – ואנחנו יכולים להטביע חותם על היישום."
המציאות ביהודה ושומרון
ומה קורה ביהודה ושומרון? האיחוד מחויב לפתרון שתי המדינות, אך בשטח מתקדם סיפוח בפועל, מתרחשת אלימות מתנחלים והעתקת קהילות פלסטיניות.
מה אירופה יכולה לעשות? מאן מנה כמה מסלולים:
- התניה של סיוע לרשות ברפורמות – כולל שינוי תוכנית התשלומים לאסירים והורדת ההסתה בחינוך.
- לחץ על ישראל להעביר כספי מיסים שהיא מעכבת – אירופה אינה יכולה לממן לבדה את הרשות.
- הרחבת סנקציות על מתנחלים קיצוניים.
- עבודה עם ארה"ב ומדינות ערב מרכזיות כמו האמירויות, שכבר התערבו כנגד סיפוח.
- חיזוק הלגיטימציה של הרשות הפלסטינית באמצעות הרפורמות.
לגבי תוכניות הבנייה ב־E1, מאן הודה: "דיבור על קווים אדומים הוא קצת מסוכן… יש לנו השפעה – אבל לא כמו של האמריקאים". לדבריו, האיחוד צריך להתמקד איפה שהשפעתו משמעותית: חיזוק משילות פלסטינית אמינה, לחץ משפטי ודיפלומטי על פעולות לא-חוקיות, ושיתוף פעולה עם ארה"ב ושותפים ערבים.
למרות המציאות ה"קודרת", מאן סיים בנימה אופטימית: "אנחנו במקום חיובי – וצריך לבנות על כך."
