/ כל האירועים
הפאנל החותם של הכנס השנתי ה־8 של מכון מיתווים, בשיתוף קרן פרידריך אברט שנערך בנובמבר 2025 במרכז רבין בתל אביב, הוקדש לזירה הצפונית. תחת הכותרת "מאויבות מושבעות לשותפות אפשריות", הוביל איתן ישי, ראש תוכנית המזרח התיכון וצפון אפריקה במיתווים, דיון מקיף על השינויים הטקטוניים שמתחוללים כיום בסוריה ובלבנון – ועל הדרך שבה ישראל יכולה, וצריכה, להגיב אליהם.
בפאנל השתתפו: ח״כ רם בן ברק לשעבר המשנה לראש המוסד; פרופ' אלי פודה האוניברסיטה העברית וחבר הוועד המנהל במיתווים; וד״ר כרמית ולנסי ראש תוכנית סוריה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
ישי פתח את הדיון בתיאור המצב: השנה האחרונה הביאה שינויי עומק נדירים במערכת האזורית – היחלשות של חיזבאללה, חילופי שלטון היסטוריים בדמשק, וממשלה חדשה בלבנון שמדברת לראשונה בגלוי על פירוק מיליציות חמושות. לצד האתגרים הביטחוניים, ציין ישי, יש לישראל הזדמנות כמעט חד־פעמית לשינוי פרדיגמות ביחסים עם שכנותיה מצפון.
"בלי עוצמה צבאית – לא היה שיח על פירוק חיזבאללה מנשקו"
בן ברק הדגיש כי ההישגים הצבאיים של ישראל בשנה האחרונה הם שאפשרו לראשונה לייצר מרחב לדיון על דפוסי פעולה חדשים בלבנון ובסוריה. "במזרח התיכון", קבע, "לא קיים תהליך מדיני שאינו נשען על כוח מרתיע".
עם זאת, הוא ציין שהכוח לבדו אינו מספיק: סוריה ולבנון נמצאות בשינוי היסטורי, אך המשטרים החדשים עדיין שבירים, והזירה רוויה קבוצות חמושות ומוקדי כאוס. ישראל חייבת לשמר את היתרון הצבאי – אך גם לגבש יוזמות מדיניות שממנפות את הנסיבות החדשות.
בלבנון, לטענתו, כל עוד חיזבאללה חמוש – לא ייתכן הסדר אמיתי. בסוריה, מנגד, יש הזדמנות אמיתית, אך היא תישען על שילוב בין נחישות ביטחונית לבין נכונות ליצירת מנגנוני תיאום והסדרה.
"העוצמה של השינוי הסורי – עדיין לא הוטמעה בישראל"
פודה ציין שהשינוי שמתחולל בסוריה הוא מהעמוקים שידעה המדינה מאז שנות ה־70. סוריה, לדבריו, חוזרת למרחב הערבי הסוני, מתנתקת בהדרגה מהתלות האיראנית, ומשקמת קשרים עם שחקנים מרכזיים באזור.
במצב זה, טען, לישראל יש פוטנציאל משמעותי לפעולה – אך החשדנות הישראלית ההיסטורית, שנובעת הן מטראומות עבר והן מגישה ביטחונית חד־ממדית, עלולה להוביל לפספוס הזדמנות.
הוא הזכיר כיצד ישראל פספסה את יוזמת סאדאת בשנת 1971 בשל תפיסות מקובעות, והזהיר מפני חזרה על אותה טעות: “שינוי אמיתי איננו דבר תיאורטי. צריך לבחון אותו – לא רק לפחד ממנו.”
פודה קרא להתקדם למהלך ריאלי: הסכם ביטחוני מוגבל עם סוריה, שיחייה את מנגנוני ההפרדה מ־1974 וייצר תשתית לאמון הדדי. בלבנון, ציין, יש סימנים לשינוי בעמדות הממשל – אך חיזבאללה עדיין מהווה חסם מרכזי. לכן נדרש חשיבה יצירתית על שיתופי פעולה אזרחיים, אנרגטיים והומניטריים שיכולים לבנות תשתית לנורמליזציה עתידית.
“יש חלון הזדמנות – אבל גם סכנת החמצה אמיתית”
ולנסי טענה כי סביב נשיא סוריה החדש, אחמד א-שרע, מתקיים חוסר ודאות עמוק: האם מדובר במנהיג פרגמטי המבקש לייצב את המדינה, במניפולטור טקטי – או שמא מוקדם מדי לקבוע?
שלושת הנרטיבים הללו מייצרים מבוכה בישראל – ומובילים לעיתים למדיניות התקפית מדי, שמחזקת אנטגוניזם בסוריה ומטשטשת את האפשרות לשיח אמיתי. היא ציינה כי הנוכחות הצבאית הישראלית, למרות הישגיה, יצרה בחודשים האחרונים שיח ציבורי מתלהט בסוריה, המאשימה את ישראל בכוונות אימפריאליסטיות. במקביל, היא הזהירה שהפעלת יתר של כוח עלולה לדחוק את א-שרע לזרועות טורקיה – תרחיש בעל השלכות אסטרטגיות משמעותיות.
ולנסי המליצה לשמר את הדיאלוג הישיר שהתקיים בתקופה האחרונה, להגביר בהירות אסטרטגית במסרים הישראלים, ולבנות מהלך הדרגתי של הסדרה ביטחונית צרה – ללא ציפיות לנורמליזציה מלאה בטווח הקצר.
הזדמנות אזורית – אך חלון זמנים קצר
שלושת הדוברים הציגו תמונה מורכבת: הזירה הצפונית רוויה אי־ודאות וסיכונים – אך גם מציעה לישראל הזדמנות ייחודית שלא הייתה קיימת שנים.
היחלשות חיזבאללה, שינויים היסטוריים בסוריה, התערבות גוברת של ארה״ב וקריסת חלקים מציר איראן, יוצרים ענן של סיכונים – אך גם פוטנציאל נדיר לעיצוב מציאות חדשה.
הבחירה כעת נתונה בידי ישראל: האם להמשיך להישען רק על כוח צבאי – או לשלבו עם חזון מדיני שמתרגם את ההישגים בשטח להסדרים ארוכי־טווח וגבולות יציבים.
כפי שסיכם איתן ישי: " אנחנו בנקודת מפנה. ההזדמנות קיימת – השאלה היא איך נבחר לפעול".
צילום: קונסטנטין גרוסמן
