/ כל האירועים
סיכום שולחן עגול
שיח דיפלומטים ודיפלומטיות
ערך: ד"ר רועי קיבריק
ספטמבר 2025
ב-30 בספטמבר 2025 קיימנו דיון וירטואלי בהשתתפות מומחי מיתווים ויוצאי משרד החוץ הישראלי על מצבה הבינלאומי של מדינת ישראל. בדיון הודגשו הפיכתה של ישראל למדינה מצורעת והמחירים הגבוהים שהיא משלמת על כך ועוד תשלם. תוארו הפגיעות במערכות היחסים עם מדינות ידידות לשעבר ועם הקהילות היהודיות ברחבי העולם, והודגשה הפגיעה החמורה במוניטין של מדינת ישראל נוכח פעולותיה בעזה בקרב החברה האזרחית בעולם. עוד עלו בשיחה מספר אסטרטגיות וכיווני פעולה שיש לנקוט בהם כעת ובעתיד, על מנת לשקם את מעמדה של ישראל בעולם ואת יחסי החוץ שלה, מעבר לבחירה המדינית בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני שמהווה במידה רבה את נקודת המשען לביסוס קיומה, ביטחונה ושגשוגה של ישראל.
א. ניתוח מצב
ישראל כמדינה מצורעת – תחת הממשלה הישראלית הנוכחית ובהמשך למדיניותה, הפכה ישראל למדינה מצורעת. יותר ויותר ארגונים מדינתיים, אזוריים ובינלאומיים מחרימים את ישראל ונמנעים מקיום קשר עמה במגוון תחומי החיים האזרחיים, העסקיים והפוליטיים. הדרג המדיני במדינות העולם מתקשה להבין את מדיניות ממשלת ישראל, יוצא בחריפות נגד פעולותיה ומקדם צעדים מדיניים בתגובה לכך. בקרב החברה האזרחית העולמית מתקבע מעמדה של ישראל כמדינה בריונית המבצעת פשעי מלחמה ותדמיתה שלילית ביותר. לצד המחיר הכלכלי שכבר מורגש, המחיר התרבותי והרגשי, מציאות זו פוגעת בלגיטימיות של מדינת ישראל ומחזקת את הפועלים לשלול את עצם זכות קיומה.
צונאמי מדיני ופגיעה קשה במוניטין – הצונאמי המדיני ממנו הזהירו שנים רבות מגיע. הוא בא לידי ביטוי בהחלטות של גורמים מדיניים, עסקיים ואזרחיים לניתוק מגע מישראל. חרמות כלפי ישראלים וישראל גוברים. המוניטין הציבורי של ישראל בקרב אזרחי העולם כמדינה מערבית, דמוקרטית, מתקדמת, לגיטימית, שוחרת שלום הפועלת בשיתוף פעולה ובהיגיון ומאמצת את הסדר העולמי נדרס ונהרס. אותו יהיה קשה יותר לשקם, מאשר את היחסים הפוליטיים והפורמליים. גם את היחסים הפורמליים לא יהיה פשוט לשקם. למשל, אם בסופו של דבר יחליט האיחוד האירופי להשעות (חלק מ) הסכמיו עם ישראל, עליו גם לקבוע מנגנון קבוע וברור כיצד ניתן להשיב את אותם הסכמים, ובהצעותיו עד כה לא עשה כן.
תוצאה של תהליכים ארוכים ומאבק על הסדר העולמי – מצבה הנוכחי של ישראל לא נגזר רק מפעילות הממשלה הישראלית האחרונה והמלחמה בעזה. ישנם גורמים נוספים המשפיעים על התוצאה הקשה – המשך הכיבוש של השטחים מאז 67' מתפקד כמחלה ממארת שלאורך השנים התפשטתה והחריבה כל חלקה טובה שהיתה בתוך ישראל וביחסיה עם העולם; היחלשות הדמוקרטיה המערבית והתחזקות משטרים סמכותניים הינם תהליכים המתרחשים גם בישראל ומהווים חלק מהרקע למאבק הפוליטי ולשרטוטה של ישראל כחלק מהמחנה האנטי-דמוקרטי; זה בא לידי ביטוי גם עם התחזקות הימין הקיצוני והקיטוב הפוליטי בעולם; ותהליך נוסף של כניסתו של האסלאם למשחק הפוליטי במערב אשר מביא עמו גם ביקורתיות רבה יותר כלפי ישראל, וגם התחזקות של הימין הקיצוני (שותפיהם האידיאולוגיים של ממשלת ישראל) כתגובת נגד. עם התגבשותם של תהליכים אלו, במידה מסוימת אנו רואים היום ברחבי העולם התפרצות של סנטימנט אשר ראה בישראל כבר זמן רב מדינה מצורעת, וכעת מקבל לגיטימציה לביטוי שלו. יש להבין שגם עם סיום המלחמה בעזה, תהליך שיקום התדמית והמוניטין הישראלי ייקח שנים רבות וידרוש מאמצים רבים.
התחזקות האנטישמיות – מטריית ההגנה מפני ביטויי אנטישמיות שהעניק זכרון השואה הולכת ומתפוגגת. הדור שחווה את מלחמת העולם השנייה על בשרו ואת תוצאותיה, הדור שפעל רבות לבסס את הסדר העולמי לאור הלקחים שנלמדו והיה רגיש לפעול נגד האנטישמיות או לפחות להיות רגיש לביטוייה, מפנה את מקומו. הסדר העולמי מאותגר, ובהתאם לכך האנטישמיות מרימה את ראשה. פעילות ישראל היוצאת נגד הסדר העולמי הדמוקרטי-ליברלי מעניקה רוח גבית לאנטישמיות שהיום יש בפניה פחות חסמים.
ממשל טראמפ כמשענת (הכמעט) היחידה – ממשל טראמפ נותר כמעט הגוף היחיד המגבה את ממשלת ישראל ומדיניותה, ומעניק לה מרחב תמרון מדיני, צבאי ופוליטי. מדינת ישראל כמעט ואיבדה את יכולתה לעבוד עם מישהו אחר. אמנם מדובר עדיין במעצמה החזקה בעולם, וישראל תצטרך להמשיך ולהישען עליה גם בעתיד, אך ממשלת ישראל לא הימרה על ארה"ב, כמו על הרפובליקאים ועל טראמפ באופן אישי, אשר אינו מגלם באישיותו עקביות רבה ועניין מתמשך. יבוא יום וטראמפ ילך, וגם ממשל דמוקרטי יגיע. ממשלת ישראל שרפה גשרים רבים באמריקה, בקרב היהודים, בקרב הדמוקרטים ובקרב הצעירים שיהוו את דור המנהיגים הבא. כלל הציבור האמריקאי תומך פחות ופחות בישראל.
גרמניה ואיטליה חוסמות את השימוש האירופי במקלות וגזרים – לצד ממשל טראמפ, עומדות לצד ישראל מדינות במזרח אירופה כמו הונגריה, רומניה וצ'כיה. אולם את הצעדים המשמעותיים יותר של האיחוד האירופי נגד ישראל אלו הן גרמניה ואיטליה שבולמות בינתיים. אמנם חלק מהצעדים שגרמניה בולמת לא מבצעים את ההבחנה הנחוצה בין ישראל הלגיטימית לפעולותיה הלא-לגיטימיות או מערערים על עצם הלגיטימיות של ישראל, ואת זה גרמניה באמת לא יכולה ולא צריכה לקדם. מאידך, חלק מהצעדים שגרמניה בולמת, היו יכולים להפוך את האיחוד האירופי לשחקן יותר משמעותי ואפקטיבי בסיום המלחמה וקידום שלום, ואף לתרום לביצור מחדש של קיומה וביטחונה של ישראל, כל זאת בהתאם לערכים אליהם היא מחוייבת. היא בולמת צעדים אלו מתוך החשש כי אחרת תואשם באנטישמיות על ידי ישראל וממשלתה.
הקשר בין היהודים למדינת היהודים מתערער עוד – מדינת ישראל הפסיקה לשמש כמקור לגאווה עבור הקהילות היהודיות, והפכה לגורם המגביר את האיומים עליהן. ממדינה נאורה ומתקדמת היא הפכה למדינה חשוכה, גזענית ולא-סמפטית שקשה ליהודי העולם להזדהות עמה. הציונות הפכה ממקור גאווה למושג שלילי שמתרחקים ממנו. לכך יש להוסיף את היחס ארוך השנים של ישראל אל הקהילות היהודיות בעולם, ובייחוד אל הקהילה היהודית הליברלית ברובה בארה"ב שדחק אותה הרחק ממדינת ישראל, עד לכדי ניכור. החומרים והרוח הגבית שפעולות ישראל מעניקות לאנטישמים בעולם, רק מוסיפות למתח הרב בין הקהילות לישראל.
שחרור החטופים וסיום המלחמה בעזה כנקודת התחלה לשינוי, והסכם מדיני עם הפלסטינים כנקודת משען לשיקום – ככל שהמלחמה נמשכת, בצורה זו או אחרת, יהיה קשה לשנות מסלול מדיני ואת התהליכים המתגבשים לכינונה של ישראל כמדינה מצורעת. אמנם הקהילה הבינלאומית מנסה לאחרונה להשתמש בכלים שונים לסיום המלחמה – החל מהכרה במדינה פלסטינית ועד להצהרת ניו יורק או תכנית טראמפ – אך ללא לחץ משמעותי יותר על ישראל ועל חמאס, תוך שימוש במלוא הגזרים והמקלות, יהיה קשה להביא לשחרור החטופים וסיום המלחמה. המשימה הזו נמצאת במידה רבה בידיים של טראמפ וארה"ב.
ב. אסטרטגיות פעולה וקווים מנחים
"לחזור לבסיס האמנות הדיפלומטית" – מדינת ישראל לא רק שכחה את חשיבות המעשה המדיני להפיכת ההישגים הצבאיים להישגים המבססים את ביטחונה ושגשוגה של ישראל לטווח הארוך, אלא גם זנחה את המעשה הדיפלומטי. יש לשוב ולאמץ עקרונות בסיסיים באמנות הדיפלומטית שהביאה להישגים רבים עבור מדינת ישראל לאורך השנים. יש לשוב ולנסות לדבר עם כולם – גם אם אלו שמבקרים את ישראל ואף עוינים לישראל, להפסיק להחרים ולהתבודד. יש להשיב את התמיכה הדו-מפלגתית בארה"ב, ולפעול לגוון את מערכות היחסים של ישראל. יש לחזור ולהשקיע משאבים ביצירת הקשרים עם מנהיגי המחר וקבוצות רלבנטיות במדינות העולם. בהתאם לכך, ונוכח המאבק על הסדר העולמי יש לשוב ולאמץ את המחוייבות הישראלית לעולם הדמוקרטי-ליברלי, אותו עולם שמעניק את ההיגיון וההצדקה לקיומה של מדינת ישראל.
יש צורך בעזרה מבחוץ – ישראל והפלסטינים אינם מסוגלים להוביל להכרעה משמעותית לבדם. שתי החברות זקוקות במידה רבה למעורבות בינלאומית, ואף לכפייה בינלאומית, על מנת להסדיר את מערכת היחסים ביניהן ולשים סוף לסכסוך המתמשך. הקהילה הבינלאומית עשויה לעבוד עם פטיש גדול מדי, ולצד צעדים חיוביים שיקדמו שלום ויציבות באזור, היא עשויה גם לנקוט בצעדים אשר ישרתו אותה – למשל על מנת לסמן נורמות וערכים החשובים לה – אך יקשו על בניית נתיב יציאה מהסכסוך המקומי שלנו. יש להתאמץ וללוות את הפעולות הבינלאומיות, לחשוב יחד על הגזרים והמקלות הנכונים, לקיים דיאלוג מתמשך עם מובילי המהלכים, ככל שניתן אפילו במשותף עם הפלסטינים תומכי השלום, כדי להופכן למדויקות ואפקטיביות במידה הרבה ביותר.
קידום פעולות לאור הבחנות מהותיות בין ישראל הלגיטימית לפעולותיה הלא-לגיטימיות – יש להבחין בין פעולות של הקהילה הבינלאומית אשר מכוונות לחילוץ ישראל מהבור אליו נפלה, שמכוונות לחזק את הדמוקרטיה הליברלית, את השלום ופתרון שתי המדינות ולהשבת מקומה של ישראל בין האומות, לבין פעולות בינלאומיות המכוונות לפגוע בישראל או אף שוללות את זכות קיומה. בהתאם לכך יש להבחין בין פעולות הבאות להפעיל לחץ על ממשלת ישראל כדי שתשנה את מדיניותה, או אף פעולות המבהירות לישראלים את המחיר שהם ישלמו אם ימשיכו לתמוך בממשלה הנוכחית, לבין פעולות שבאות לבטא את הביקורת על ישראל אך למעשה פוגעות בחלקים בישראל אשר נאבקים לקידום חברה ישראלית מתוקנת, קידום שלום ודמוקרטיה. בהתאם לכך, יש גם להבחין בין מדינת ישראל הלגיטימית בגבולות 67' לבין הכיבוש המתמשך ופעילותה של ישראל מעבר לגבולותיה המוכרים.
זמנים של הכרעה – לאחר שנים ארוכות של "ניהול סכסוך" וטאטוא הבעיות המרכזיות של ישראל – הן בפנים, והן ביחסיה עם העולם, ובייחוד בסוגייה הפלסטינית, הגיע הזמן להכריע איזו ישראל תתקיים. האסטרטגיה של חיפוש ההסכמות הרחבות ביותר על מנת למנוע מתחים פנימיים בתוך הבית, הביאה את ישראל אל עברי פי פחת. אל מול הנטייה של רבים באוכלוסייה הישראלית לטשטש מחלוקות, יש לשוב ולהדגיש כי לא נכון ולא ניתן יותר לשמור על מראית העין של הסכמות רחבות (המשמשות בינתיים את התנועה המשיחית לקדם ללא התנגדות את המשך הכיבוש ושינוי המשטר הישראלי) – והגיע הזמן להכריע איזו מדינה וחברה תהיה בישראל.
חיים ומאבק בעולם הווירטואלי – העולם המתקיים ברשתות החברתיות הפך לזירה פוליטית ודיפלומטית משמעותית מאוד. מדינת ישראל לא נמצאת שם מספיק, ותומכי השלום והדמוקרטיה לא נמצאים שם מספיק. ישנם ישראלים רבים המתמחים בעולם זה, אך מומחיותם לא באה לידי ביטוי בתחום המאבק הפוליטי והמדיני – יש להבין את העולם הזה ולבדוק מי הם קהלי הידע הרלבנטיים בו, מה הם המסרים ומי הם השליחים שיכולים לפעול בו בצורה אפקטיבית ולבנות את הכלים הרלבנטיים על מנת לא להזניח את המרחב המשמעותי הזה.
ג. צעדים שהחברה האזרחית בישראל צריכה לעשות היום
הצגת הנזקים והמחיר לציבור הישראלי – יש להדגיש בפני הציבור הישראלי כי ישראל לא יכולה להתקיים לבדה – לא כספרטה ולא בכלל – ואת המחירים הרבים שישראל וישראלים משלמים כבר כעת בגין המדיניות שמובילים נתניהו, סמוטריץ' ובן-גביר. על מכון מיתווים, יחד עם ארגוני חברה אזרחית נוספים, עם מובילי המחאה האזרחית, עם האופוזיציה הפוליטית, לעבוד קשה בהסברה לציבור הישראלי ובהצגה של המחירים במגוון תחומי החיים.
לפתח ולתרום לכתיבה של הנרטיב החלופי למחנה השלום והדמוקרטיה – על מכון מיתווים וגורמים נוספים לנסח ולהציג לציבור הישראלי כי יש חלופה מדינית כוללת אפשרית ואפקטיבית בהשגת המטרות המרכזיות של החברה. במסגרתה, אין "לעקוף" את הסוגיות המרכזיות שבמחלוקת, אלא דווקא למצוא שותפים שמוכנים לעבוד איתנו בפתרון סוגיות המחלוקת. לא "לדלג" מעל לסוגיה הפלסטינית או הדמוקרטית, אלא למצוא שותפים שמוכנים לקדם איתנו מדיניות חלופית למדיניות הממשלה דווקא בסוגיות היסוד הללו. זה אומר גם לפתח רעיונית את הצעדים הנחוצים, גם למצוא את השותפים המתאימים וגם לבסס דיאלוג ופעולות משותפות. יש לפתח ולחזק את הנרטיב הנאמן למערכת הערכים הסוציאל-דמוקרטית ונשען על התמיכה הרבה הקיימת בציבור בנרטיב זה. יש לכתוב מחדש את הסיפור של ישראל – זה שאחרי השבעה באוקטובר, וזה שאחרי המלחמה בעזה – לא כספרטה, אלא כמדינה מתוקנת שוחרת שלום ושיתופי פעולה, משגשגת, בטוחה.
חיזוק הקשרים בין אישים וארגונים ישראלים ברמת החברה האזרחית עם אישים וארגונים דמוקרטים ברחבי העולם – לא כולם בעולם ויתרו על ישראל. יש רבים המעוניינים עדיין לשמוע ישראלים, להבין ואף לשתף פעולה ככל שימצאו בסיס ערכי משותף ויעדים מדיניים מוסכמים. יש לחפש את הדיאלוג עם הגורמים הללו, לחבר בין ארגוני שלום וזכויות אדם בארץ ובחו"ל גם לשיחה ודיאלוג ובהמשך גם לפעולה משותפת. "דמוקרייסיס" כארגון המחבר גופי חברה אזרחית שונים מרחבי העולם המערבי הנאבקים על הדמוקרטיה במקומות שונים, מהווה דוגמה אחת לכיוון אפשרי. על מיתווים וארגונים דומים, לייצר ולחזק קשרים עם מכוני המחקר המובילים במערב – בגרמניה, בבריטניה בצרפת, ונוכח התחזקות תפקידה של אסיה, גם עם שותפים במזרח שנראה רחוק – בסין, יפן והודו.
פיתוח קשרים עם הקהילות היהודיות בעולם – עלינו ליצור קשרים ולחזק קשרים קיימים עם הקהילות והארגונים היהודיים ברחבי העולם. להרגיע אותם שזה בסדר לבקר את מדיניות ישראל היום, ואין צורך להגן על פעולותיה של ישראל ולהיכנס לקונפליקט פנימי עם המחויבות האמונית שלהם לערכים יהודיים או עם הציבור המקומי. להציג ולהזכיר לקהילות היהודיות הליברליות ושוחרות השלום שיש להן שותפים בארץ.
לפעול אל מול הדיפלומטים הזרים שבארץ – מדינות רבות מחזיקות בישראל שגרירים ומשלחות דיפלומטיות, בכירים מגיעים לביקורים בישראל, נציגי קהילות יהודיות מגיעים לארץ. עם כולם יש להיפגש, לקיים דיאלוג, להציג את הנרטיב והמסרים שלנו, לחפש שיתופי פעולה ותמיכה, ולחזק את הבסיס לפעולה משותפת עכשיו, ובעתיד עם שינוי התנאים הפוליטיים.
פיקוח בינלאומי על הבחירות בישראל – אנו נכנסים לשנת בחירות גורלית, שבהלימה לסוגיות שנמצאות על הפרק תכריע לאן מדינת ישראל הולכת. יש לפעול אל מול הקהילה הבינלאומית על מנת שזו תתרום לקיומן של בחירות חופשיות והוגנות בישראל. על הקהילה הבינלאומית לוודא שלא מפעילים לחץ לדיכוי ההצבעה ברחוב הערבי למשל, שוועדת הבכירות המרכזית נשארת עצמאית, שלא נעשית התערבות של מדינות זרות במרחב הווירטואלי. יש להעלות נושא חשוב זה כבר כעת, כדי שהקהילה הבינלאומית תפנה את תשומת לבה לכך.
