/ כנסים
"הציבור הישראלי מבין את כישלון ‘ניהול הסכסוך’. יש ציבור – אבל אין לו מנהיגות שמדברת אליו בבירור.”
במשפט חד זה תיאר ח"כ גלעד קריב את אחת הבעיות המרכזיות שעלו בפאנל המדיני-ביטחוני שנערך במסגרת הכנס השנתי ה־8 של מכון מיתווים – בנובמבר 2025 במרכז יצחק רבין בתל אביב, בשיתוף קרן פרידריך אברט ישראל, והפגיש חוקרים, דיפלומטים, מובילי מדיניות ובכירים מהאזור לדיון מעמיק על מציאות האזור והיום שאחרי המלחמה.
הפאנל, "ממלחמה וסיפוח לשלום בטוח”, הונחה על ידי ד"ר עומר צנעני, וכל ל שני דוברים מרכזיים: היבא קסאס, מנכ"לית ארגון Principles for Peace ומובילת קואליציית Uniting for Shared Future וח"כ גלעד קריב. השניים הציגו תמונת מצב אזורית ורב־ממדית, לצד הצעה לחשיבה מחודשת על עתיד ההסדר המדיני ועל תפקידן של ישראל, הרשות הפלסטינית ומדינות האזור.
"רגע היסטורי – מלא סיכוי ומלא סכנה"
קסאס פתחה את דבריה בניתוח של הזירה האזורית, והבהירה כי אנו נמצאים ב"רגע נדיר", שבו התכנסו במקביל תהליכים שהובילו למעורבות בינלאומית גבוהה, נכונות אזורית לשיתוף פעולה, והתפתחות ראשונית של מתווה פוליטי חדש ליום שאחרי בעזה. לדבריה, זו הפעם הראשונה זה שנים שמדינות האזור, ובעיקר מדינות המפרץ, מוכנות לקחת תפקיד פעיל ואחראי לא רק במימון ושיקום – אלא גם במנגנוני ממשל, פיקוח וייצוב.
קסאס ציינה כי ניכרת הכרה בינלאומית רחבה בכך שחמאס אינו יכול לקחת חלק בשלטון העתידי בעזה, וכי הרשות הפלסטינית נדרשת – וגם החלה – בתהליכי רפורמה משמעותיים. היא הדגישה כי התמקדות ישראל בדיון על “הכרה במדינה פלסטינית” החמיצה את משמעותם האמיתית של המהלכים הבינלאומיים: יצירת מסגרת מחייבת לשיקום, לפירוז ולמהלך מדיני ארוך טווח.
בהמשך דבריה היא הצביעה על חסם מרכזי העומד בפני התקדמות: התנגדות ישראל למעורבות הרשות הפלסטינית בעזה. "מדינות ערב לא יסכימו להיות כוח כיבוש חלופי", אמרה. "הרשות היא הגוף היחיד שמוכן לשתף פעולה עם ישראל והקהילה הבינלאומית – והיא חייבת להיות בפנים מהיום הראשון".
קסאס תיארה שינויים משמעותיים בדעת הקהל הפלסטינית. לדבריה, על אף המציאות הקשה בגדה ובעזה, ניכרת עלייה חסרת תקדים בתמיכה בפתרון שתי המדינות, לצד ירידה דרמטית בתמיכה בחמאס.
במקביל, דיווחה קסאס על תהליכי עומק ברשות הפלסטינית: טיוטת חוקה חדשה המבוססת על ערכים ליברליים וזכויות אדם, שינויים במדיניות התקציבים והחינוך, ורצון ממשי בקרב פלסטינים צעירים לראות הנהגה חדשה הפועלת למימוש זכותם להגדרה עצמית תוך הכרה בזכותם של ישראלים לביטחון ולמדינה.
"אל מול ההזדמנות – ניצב משבר מנהיגות ישראל"
קריב בחר לפתוח באזהרה חריפה: "המצב ביהודה ושומרון על סף פיצוץ". הוא תיאר עלייה משמעותית באלימות מתנחלים והתרחבות של צעדי סיפוח דה־פקטו, שלדבריו מהווים "מהלך מכוון לשבש כל תקווה לתהליך מדיני". במקביל, הצביע על פרדוקס: דווקא בשעה שהאזור והקהילה הבינלאומית מגויסים לקידום פתרון, החברה הישראלית נותרת ללא הנהגה שמוכנה לדבר עליו בגלוי.
לדבריו, במשך שלושה עשורים הצליח בנימין נתניהו לטשטש את ההבחנה בין מדיניות אחראית לבין "רדיקליות", ולהפוך כל ביקורת על מדיניות הממשלה למוקצה בציבור הימני והמרכזי. התוצאה, טען קריב, היא שיתוק עמוק במחנה הליברלי, שמפחד להשמיע עמדות שהן למעשה עמדות רוב הציבור. לדבריו "מחקרים רבים – כולל של גופים שאינם מזוהים פוליטית – מצביעים על כך שהציבור הישראלי לא זז דרמטית ימינה, אלא מבין את כישלון תפיסת ניהול הסכסוך ואת החשיבות שבמהלך אזורי־מדיני משולב".
קריב קרא לציבור הליברלי־דמוקרטי להגדיר מחדש את ציפיותיו ממנהיגיו: "מי שאינו מוכן להתייחס בכובד ראש לנושאים המדיניים־ביטחוניים – לא יכול לבקש את אמון הציבור".
בחלקו המדיני של דבריו הציג קריב תפיסה רחבה שלפיה נדרש חיבור הדוק בין שני נתיבים מקבילים: המסלול הבילטרלי מול הפלסטינים, והמסלול האזורי המתרחב בעקבות התגייסות מדינות ערב. לדבריו, אסור לחזור למתכונת של אוסלו – שהיה תהליך בילטרלי מובהק – אך גם בלתי אפשרי לחזור לאשליית "שלום אזורי בלי הפלסטינים" שהציעו נתניהו והסכמי אברהם.
הגישה הנכונה, כך אמר, היא שילוב: הכרה פומבית וברורה ביעד הסופי של הסדר שתי המדינות, לצד פריסה מדוקדקת של צעדי ביניים משמעותיים בעזה ובגדה – צעדים שמשנים מציאות ולא נותרים ברמת ההצהרה.
קריב הדגיש גם את חשיבותן של ירדן ומצרים, וקרא להשיב אותן למרכזו של כל מתווה עתידי. "אי־אפשר לבנות מתווה יציב בלי קהיר ועמאן", אמר. "הן אבן יסוד בביטחון האזורי"
בין אלימות לגשר אפשרי
קריב חתם בדימוי שנשען על המסורת היהודית: דמותם של יצחק וישמעאל המתאחדים כדי להביא את אביהם אברהם לקבורה במערת המכפלה. דימוי זה, אמר, מבטא שותפות וכבוד הדדי – והוא מהווה אלטרנטיבה ישירה לחזון של עליונות ואלימות המתגבר בשטח.
הפאנל כולו התכנס סביב מסקנה אחת: המציאות הנוכחית – על כל מורכבותה – עשויה להפוך מנקודת שבר לנקודת מפנה. על ישראל, על הפלסטינים ועל האזור כולו לבחור אם להתמסר לסחרור של המשך עימות, או לנצל את המומנטום הבינלאומי והאזורי כדי לגבש תהליך מדיני יציב, מעשי והוגן.
במילותיה של קסאס: "אנחנו יכולים להמשיך במסלול של טראומה בין־דורית – או לבחור משהו אחר לגמרי". הבחירה, כך נראה, עדיין פתוחה.
צילום: קונסטנטין גרוסמן
