אילו שמעון פרס היה עמנו היום, הוא היה פועל למנף את ההסכם עם האמירויות

נדב תמיר אוגוסט 2020
מאמרי דעה ופרשנות / ישראל והמזרח התיכון

לפני שנים, כדיפלומט בשליחותי הראשונה, שמעתי תשובה שנחרתה בתודעתי לשאלה שהופנתה ליואל זינגר, היועץ המשפטי של משרד החוץ בזמן המשא ומתן על הסכמי אוסלו. זינגר נשאל ב־1997, באירוע במכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, מה ההבדל בין הדרישה של נתניהו (שנבחר זמן קצר לפני כן כראש ממשלה) לתת לביטחון עדיפות ראשונה במעלה לפני כל הסדר, לעומת גישתו של רבין, שגם הוא היה ביטחוניסט מובהק. זינגר השיב שאכן שניהם דורשים ביטחון, אבל הדבר דומה לבן שמבקש מאביו את הרכב כדי לצאת בערב, והאב משיב: אם תכין שיעורים, תקבל את הרכב. רבין אכן רצה שהבן יכין שיעורים ואף עזר לו, כלומר דרש ביטחון מהפלסטינים וניסה לסייע להם לעמוד בדרישות הביטחון. זאת בעוד נתניהו דומה לאב שדורש מבנו להכין שיעורים, אבל לא באמת רוצה שזה יקרה כדי שלא יצטרך לתת לו את מפתחות הרכב.

בעקבות ההכרזה על ההסכם עם איחוד האמירויות עלתה השאלה אם נתניהו מממש למעשה את חזון פרס על “מזרח תיכון חדש”, לאחר שגורמי הימין הגחיכו שנים את החזון של פרס כחלומות באספמיה. התשובה לשאלה הזאת היא שנתניהו אכן משתמש באותם אמצעים שעליהם דיבר פרס, אבל עושה זאת לשם השגת מטרה הפוכה. פרס רצה בשלום הכלכלי לא רק כמטרה בפני עצמה, אלא גם על מנת להגיע להסדר אזורי אשר בלבו פתרון הסוגיה הפלסטינית. נתניהו, לעומתו, רואה בשלום הכלכלי ובנורמליזציה האזורית דרך לעקוף ולייתר את הסוגיה הפלסטינית. אין ספק בחשיבות ההשתלבות הישראלית במרחב, אולם אם נהפוך למדינה דו־לאומית בהיעדר פתרון לסוגיה הפלסטינית, נהפוך להיות עוד מדינה ערבית או רודנות מזרח־תיכונית ולא נגשים את החזון הציוני.

הדימוי של זינגר רלוונטי גם לשאלה בה עסקינן. פרס ונתניהו האמינו במינוף יכולותיה הכלכליות, הביטחוניות והטכנולוגיות של ישראל לטובת נורמליזציה אזורית. פרס האמין שהסטארט־אפ ניישן יכולה לסייע לייצר Start Up Region, וזהו החזון שמיושם על ידי מרכז פרס לשלום וחדשנות. פרס עבד ללא לאות כדי לקדם את יחסי ישראל עם מדינות המפרץ והמגרב, והיה מאושר, אילו חי כיום, לראות חתימת הסכם שלום של ישראל עם מדינה ערבית. אולם פרס האמין שמהלכים אלו חייבים להיות משולבים בהתקדמות פוליטית להסדר עם הפלסטינים, שבעיניו היה קריטי ליכולתנו להמשיך להיות מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי.

חזון פרס מצוי בתהליך התממשות שנים, אבל רק עתה פרץ לתודעה הישראלית. היוזמה הערבית מ־2002 מסמנת את נקודת המפנה. בעבר מדינות ערב לא ראו את ישראל כחלק מהמזרח התיכון, והשתמשו בסכסוך הישראלי־פלסטיני כתירוץ להסיט את דעת הקהל שלהם מהיעדר זכויות אזרח ומהנחשלות הטכנולוגית. היוזמה הערבית מסמנת את ההבנה שישראל לא הולכת לשום מקום, ואף יכולה לסייע לשגשוג האזור. האיום האיראני והאיום של הג’יהאדיסטים הסונים מאל־קאעידה הגבירו את התובנה שישראל ומדינות האזור הפרו־מערביות ניצבות באותו צד של המתרס, וכי ישראל היא איננה הבעיה, אלא חלק מהפתרון. האביב הערבי, שנתפס בישראל כאיום, דווקא חיזק את המגמות הללו.

אילו היה פרס בחיים ובעמדת השפעה, הוא היה פועל למנף את ההסכם עם איחוד האמירויות על מנת לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני ולא לייתר אותו. יש לקוות שעורמת ההיסטוריה תגרום למצב שבו טראמפ ונתניהו יסייעו לקדם את חזון פרס, גם אם לא זאת הייתה כוונתם. הורדת הסיפוח מסדר היום היא בהחלט צעד חשוב בכיוון הזה.

**המאמר פורסם באתר מעריב, 27 באוגוסט 2020.

ניוזלטרצרו קשרתמיכה במכון