אין פרטנר ישראלי

פרופ' אלי פודה נובמבר 2012
מאמרי דעה ופרשנות / שיפור מדיניות החוץ הישראלית

הטענה שאין עם מי לדבר בצד הפלסטיני רווחת בשיח של החברה הישראלית כאילו היתה אקסיומה שאין עליה עוררין. ממשלת נתניהו-ברק-ליברמן הצליחה להדביק את התווית של "אין פרטנר" על ההנהגה הפלסטינית הנוכחית, ובכך סתמה את הגולל על משא ומתן מדיני. את הקרדיט לסיסמה מקבל בדרך כלל אהוד ברק, שהטיל את האחריות המלאה לכישלון המגעים בערוץ הסורי על חאפז אסד, ואת האחריות לכישלון של פסגת קמפ דייוויד על יאסר ערפאת. אולם בחינה היסטורית של המגעים בין ישראל לשכנותיה מגלה כי טענת ה"אין פרטנר" מלווה את הסכסוך הישראלי-הערבי מראשיתו.

בחינת ההצהרות של דוד בן-גוריון, גולדה מאיר, זאב ז'בוטינסקי ורבים אחרים, מלמדת כי תפישת "קיר הברזל" הדריכה את מעשיהם. לשיטתם, בצד השני – הערבי או הפלסטיני – אין פרטנר שניתן להידבר אתו. העובדה שרוב המנהיגים הערבים סירבו להידבר עם מנהיגי המדינה לפחות עד 1967, נתנה אישוש לתפישה זו. אך הדומיננטיות שלה היתה לרועץ כאשר בצד השני החלו להופיע מנהיגים שגילו נכונות להידבר עם ישראל בתנאים כאלה או אחרים.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב"הארץ" בתאריך ה-12 בנובמבר 2012

ניוזלטרצרו קשרSupport Mitvim