אתגר הנורמליזציה: הסכמי השלום הביאו את ההנהגה הפלסטינית לשפל עמוק

מאמרי דעה ופרשנות / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

מראשיתו של התהליך המדיני בין הרשות הפלסטינית לישראל פעלו הפלסטינים לייצר חזית ערבית רחבה שתתמוך בעמדתם וביקשו מהעולם הערבי שלא ינרמל את יחסיו עם ישראל כל עוד לא הושג הסכם קבע בין הצדדים שיבטיח את הקמתה של מדינה פלסטינית. כניסתן של כמה ממדינות ערב לתהליך של נורמליזציה מואצת עם ישראל הביאה לקריסת קונספציית המשא ומתן של הרשות הפלסטינית. את סבב שיחות הפיוס הנוכחי בין פת"ח וחמאס ניתן להבין על רקע השינויים האזוריים שנוצרו בעקבות ההסכמים של ישראל עם איחוד האמירויות ובחריין.

כבר יותר מעשור מתקיים, ללא הצלחה ממשית, דיאלוג בין התנועות לאיחוי המערכת הפוליטית הפלסטינית, ובין פת"ח לחמאס שורר משבר אמון. ואולם, הניסיונות לפיוס בעת הזאת הם בעלי מאפיינים שונים מניסיונות העבר. הפעם המגעים בין פת"ח לחמאס מתנהלים כאשר התנועה הלאומית הפלסטינית נמצאת באחד מרגעי השפל שלה, כאשר מדינות בעולם הערבי מפנות לה את גבה, והיא נדרשת לחשיבה מחודשת על השאלה לאן מועדות פניה.

משבר מדיני זה מתרחש בזמן שהנהגות פת"ח וחמאס נמצאות בתקופת מעבר. בפת"ח החלו מאבקי כוחות פנימיים סביב שאלת מחליפו של מחמוד עבאס, ובחמאס ישנו תהליך בחירות פנימי שאמור להכריע מי ינהיג את התנועה בארבע השנים הקרובות. קיום שיחות הפיוס בין הצדדים הניצים בטורקיה מעיד על עומק המשבר שבו נתונה הרשות הפלסטינית, שחשה כי ידידותיה המסורתיות במזרח התיכון מפנות לה עורף.

מותו בחודש ספטמבר של השייח' סבאח אל־אחמד א־סבאח, מנהיג כווית מאז 2006 ומי שהיה אמון על יחסי החוץ של המדינה המפרצית זה כ־50 שנה, המחיש באופן סמלי את תחושת הבדידות שחשים הפלסטינים מכיוון מדינות המפרץ. א־סבאח היה מי שהוביל את תיקון היחסים בין כווית לאש"ף לאחר המשבר הגדול שנוצר לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, שבה התייצב יאסר ערפאת לצדו של סדאם חוסיין.

הדור הצעיר שלוקח לידיו את מושכות ההנהגה במדינות המפרץ אינו חש את המחויבות שגילה הדור של הוריו ביחס לסוגיה הפלסטינית. הדור הצעיר בחר לזנוח את "שלושת הלאווים" של ועידת חרטום משנת 1967 (לא למשא ומתן עם ישראל, לא להכרה בה, ולא לשלום עמה) לטובת כינון שלום אזרחי וכלכלי עם מדינת ישראל.

אך למרות ההתקרבות לישראל, מדינות המפרץ לא זנחו את הסוגיה הפלסטינית. איחוד האמירויות קבעה את ביטול תוכניות הסיפוח כתנאי לחתימת ההסכם. ערב הסעודית, אשר יזמה ב־2002 את יוזמת השלום הערבית על בסיס פתרון שתי המדינות, אומנם מתקרבת בצעדים מדודים לעבר ישראל, אך עדיין מתנה את הנורמליזציה המלאה בהסדר קבע בין ישראל והפלסטינים.

אילולא צעדי הנורמליזציה בין ישראל והמדינות במפרץ, לא היינו רואים שוב את ניסיונות הפיוס בין פת"ח וחמאס. לאור ההתפתחויות באזור, התנועות מרגישות חובה להראות לפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה כי הן מנסות לתת מענה מדיני ופוליטי לבעיות החוץ והפנים הרבות.

ההתקרבות בין פת"ח וחמאס, שנעשית בחסות הציר טורקיה־קטאר־איראן, איננה טבעית עבור הנהגת הרשות הפלסטינית. מחמוד עבאס נושא את עיניו לעבר 3 בנובמבר ומקווה כי חילופי שלטון בארצות הברית יאפשרו לו להשתחרר מהדיאלוג עם חמאס ומקווה לנסות להניע בחסות ממשל אמריקאי חדש תהליך מדיני עם ישראל על בסיס תוכנית שלום חדשה.

זהו רגע האמת של מנהיגי הדור הוותיק של אש"ף. עליהם להחליט אם הם חוזרים לשולחן המשא ומתן עם ישראל ופועלים להגשמת חזון שתי המדינות, או ממשיכים בסטטוס קוו הנוכחי. בחירה בשימור הסטטוס קוו עלול להסתיים בשחיקת שארית הלגיטימציה שנותרה לרשות הפלסטינית ובעליית חמאס כגורם הדומיננטי בתנועה הלאומית הפלסטינית על חשבון פת"ח. זה לא האינטרס הישראלי. טוב תעשה ממשלת ישראל אם תייצר אופק מדיני ותביע תמיכה בפתרון שתי המדינות. בכך היא תסייע לחזק את המתונים בזירה הפלסטינית, ולא את הקיצונים.

**המאמר פורסם באתר מעריב, 12 באוקטובר 2020.

ניוזלטרצרו קשרתמיכה במכון