בואו נזכיר לעצמנו שההמנון שלנו הוא "התקווה" ולא "הפחד"

נדב תמיר יוני 2020

במערכות הבחירות האחרונות וגם מאז שהוקמה ממשלה, הדגש בשיח הפוליטי במחוזותינו הוא על סוגיות כגון מאזן הכוחות בין רשויות הממשל והאם ראש ממשלה יכול לכהן תחת כתב אישום. זאת, בעוד שנושאי מדיניות חוץ נעדרים מהשיח בשל תחושה שיש הסכמה רחבה לגביהם במרכז הפוליטי, וגם בשל תחושת החרום המוגזמת שיוצר משבר הקורונה.

הסיבה שמדיניות חוץ אינה במרכז השיח נובעת מהעובדה שגורמי הימין הצליחו לשווק לציבור את החרדות הקיומיות שכל כך מושרשות ב-DNA היהודי, גם בהקשר הגאו-אסטרטגי וגם בהקשר הבריאותי והכלכלי. זאת, בעוד גורמי השמאל והמרכז ניסו לטשטש את ההבדלים מהימין בסוגיות המדיניות, כדי להתחבר לסנטימנטים האלו בציבור.

סוגיית הסיפוח והרצון האמריקאי לבסס את מימוש החלק החד-צדדי בתכנית טראמפ על הסכמה פוליטית פנים-ישראלית, מעלה את הנושא המדיני לקדמת השיח וכופה על המרכז והשמאל המתון בישראל לנקוט עמדה.

זאת הזדמנות לנתח את ההבדלים בין שתי הגישות המרכזיות שפילגו את הפוליטיקה הישראלית בעבר ושטושטשו בשנים האחרונות:

  • הימין נקט בעמדות ניציות מתוך גישה פסימית וקורבנית המאמינה שהעולם נגדנו, שאי אפשר לסמוך על אף אחד חוץ מעל עצמנו, שאנחנו בסכנה קיומית, ושביקורת מבפנים או מבחוץ נובעת מאנטישמיות מוסווה או מחוסר פטריוטיות.
  • השמאל, לעומת זאת, ראה בציונות מהלך שאמור להפוך אותנו מקורבן של ההיסטוריה לבני השפעה על עתידנו, לנתק אותנו מתחושת הטראומה וחוסר האונים שחווינו בגולה הדוויה ולפעול מתוך תחושת ביטחון ואופטימיות לגבי מקומנו בעולם ובאזור.

בעוד ישראל הפכה עם השנים למעצמה אזורית בעלת יכולות ביטחוניות וכלכליות מהמובילות בעולם, ישראלים רבים נשארו בתחושת החרדה הקיומית שאפיינה את מצבנו ההיסטורי. מנהיגינו ליבו בשנים האחרונות את התחושות האלו, חלקם בשל מרכיבי אישיותם האותנטיים וחלקם מתוך מניפולציה פוליטית לחיזוק מעמדם.

על מנת לבחון כיצד נבדלת מדיניות חוץ המבוססת על בטחון עצמי, אופטימיות ויוזמה לעומת מדיניות חוץ קורבנית ופסימית, אציג את הבדלי ההתייחסות של שתי הגישות ביחס לשלושה אתגרים גאו-אסטרטגים מרכזיים לישראל: האיום האיראני, השינויים האזוריים מאז "האביב הערבי" והסכסוך הישראלי-פלסטיני. כל אחד מהם נראה שונה לגמרי אם בוחנים אותו מהפריזמה האופטימית או הפסימית.

א. האיום האיראני

הגישה הפסימית:
מנהיגי איראן קוראים באופן מפורש להשמדת ישראל ומנסים להשיג את הנשק האולטימטיבי להגשמת מטרה זו. מדובר אם כך באיום קיומי שמצדיק כל מחיר למונעו, גם אם מדובר ביציאה נגד נשיא אמריקאי, בפילוג הקהילה היהודית באמריקה, ואפילו בהתקפה חד-צדדית על מתקני הגרעין הצבאי האיראניים.

בנוסף, מנהיגי איראן מנסים להשיג הגמוניה אזורית נגד ישראל ומפעילים שלוחות – חיזבאללה בצפון, מליציות שיעיות בסוריה והשפעה על חמאס והג'יהאד האיסלאמי בעזה. בשורה התחתונה, זהו הנושא המרכזי לביטחון הלאומי הישראלי וכל השאר מתגמד בהשוואה אליו. לטובת יציבות ושלום באזור, על הדיפלומטיה הישראלית להתמקד באיום האיראני.

הגישה האופטימית:
לישראל יש אינטרס להיות חלק ממאמץ בינלאומי רב-צדדי להתמודד עם איראן ולא לקחת מונופול על הנושא ולהציב את עצמה בחזית המאבק בו.

איראן היא אכן מדינת אויב מאז המהפיכה החומיינית ב-1979, ואכן יש לישראל אינטרס למנוע ממנה להשיג נשק גרעיני ויכולת להפעיל את שלוחותיה בלבנון, עזה, וסוריה נגדנו. למרות זאת, חשוב להימנע מאלרמיזם שמעוות את קבלת ההחלטות. גם אם איראן תשיג נשק גרעיני, שבינתיים לפי כל המומחים אין לה, מקורות זרים טובים גורסים שלישראל יש יכולות מאיימות יותר מאשר לאיראן, כולל יכולות למכה גרעינית שנייה.

השאיפות האיראניות להשגת יכולות גרעיניות אינן קשורות בהכרח לישראל ונובעות מהחרדה האיראנית כמדינה פרסית שיעית שמוקפת בערבים סונים עוינים, וכן מהטראומה הלאומית של מלחמת איראן-עיראק שגבתה מיליוני קורבנות איראניים.

הקואליציה הבינלאומית שגובשה על ידי ממשל אובמה הביאה לסנקציות מתואמות נגד איראן, שכללו את כל מעצמות העולם ובסופו של דבר להסכם JCPOA, שאומנם אינו מושלם, אך הרחיק את תקופת הפריצה האיראנית האפשרית לפצצה גרעינית באופן משמעותי.

הנטישה החד-צדדית של ממשל טראמפ את הסכם הגרעין קירבה את איראן להשגת פצצה וחיזקה את הכוחות הקיצוניים בה. בטווח הארוך, העם האיראני, בניגוד לשלטון האייאתולות, הוא המשכיל והפרו-מערבי ביותר בעולם המוסלמי ודומה לעם היהודי מבחינות רבות.

יש לנו אינטרס להפריד בינו ובין המשטר על ידי פתיחה של איראן לעולם וחיזוק המנהיגות המתונה יותר שם, שגם אם היא מחויבת למהפיכה החומייניסטית הרי שהיא מעדיפה את כלכלת איראן על הגמוניה אזורית. יוזמה מדינית מול הפלסטינים תחזק את היכולת של ישראל להיות חלק מברית אזורית ומערבית מול האיום האיראני.

ב. “האביב הערבי"

הגישה הפסימית:
לא מדובר ב"אביב ערבי" אלא ב"חורף אסלאמי". גם אם בתחילת הדרך הובילו את ההפגנות והמחאות כוחות ליברלים רודפי חופש, שמחו נגד הדיקטטורים של הסטטוס קוו, מהר מאד השתלטו האסלאמיסטים והג'האדיסטים שהיו הרבה יותר מאורגנים ואיתם גבר גם הסנטימנט האנטי-ישראלי. הברבריות, שהתבטאה בעריפת ראשים סיטונאית מבית מדרשם של דעא"ש ואל-קאעידה, השתלטה על המזרח התיכון. קירבתם לגבולותינו של הקיצוניים הללו, כמו למשל בסיני, מסוכנת לישראל. מבחינת ישראל, אין מה לדבר כרגע על הסדרי שלום, עד שלא "ישקע האבק" ונדע מי שולט היכן. ישראל צריכה להתמקד בהפגנת יכולותיה הצבאיות, וזהו לא זמן לדיפלומטיה.

הגישה האופטימית:
"האביב הערבי" יצר פתיחות רבה יותר לישראל מצד המשטרים באזור, שרואים את ישראל כחלק מהפתרון נגד הג'האדיסטים הסונים והשיעים. יחסי ישראל עם מדינות המפרץ השתפרו לעין ערוך ושיתוף הפעולה הביטחוני עם מצרים נגד הטרור הג'האדיסטי בסיני ובעזה מצוי בשיאו.

גם בנוגע לשיתוף פעולה בין אנשי עסקים, מאז "האביב הערבי" יש יותר פתיחות לישראל ואנחנו מזהים עניין רב בטכנולוגיה ויכולות ישראליות.

אכן, האזור עבר טלטלות קשות וטראומטיות, כולל הברבריות של דאע"ש, אבל דאע"ש מצוי בנסיגה. בסקרי דעת קהל באזור הפופולריות שלהם מזערית ובמדינות רבות – גם אם אין עדיין חלופה ליברלית למשטרים הסמכותניים – יש יותר מרחב לדעת הקהל וצורך בלגיטימציה למשטרים. בתוניסיה יש כבר ממשלת אחדות שהחליפה את האסלאמיסטים, וכך גם במצרים.

מי שהיה מגיע לצרפת מספר שנים אחרי המהפיכה הצרפתית לא היה רואה Liberte, Egalitte, Fratenite, אלא את הדיקטטורה של רובספייר והטרור היעקוביני. ייקח זמן למזרח התיכון, שהיה בקיפאון מאז שבריטניה וצרפת חילקו אותו ודיקטטורים השתלטו על המדינות שבו, לעבור להסדרים יותר ליברליים. אולם כבר עכשיו אפשר לקבוע שמבחינת ישראל השינוי האזורי מהווה הזדמנות לנקוט יוזמה מדינית, ואינו הזמן להסתגר.  בהיעדר יוזמה מדינית מול הפלסטינים לא ניתן יהיה לעבור את "תקרת הזכוכית" מבחינת השתלבות ישראל במרחב ונרמול יחסיה עם מדינות האזור.

ג. הסכסוך הישראלי-פלסטיני

הגישה הפסימית:
אין סיכוי להסדר עם הפלסטינים וכל מה שאפשר זה לנהל את הסכסוך. הפלסטינים לעולם לא יקבלו את ישראל כמדינה יהודית ולא יוותרו על זכות השיבה. בכל ההזדמנויות שהיו להם להגיע להסדר הם סירבו, כפי שאמר אבא אבן: הפלסטינים מעולם לא פספסו הזדמנות לפספס הזדמנות. כאשר יצאנו מעזה, קיבלנו שם שליטה של ארגון טרור וטילים על יישובי הדרום. נסיגה מהגדה המערבית תביא לטילים על תל אביב, ירושלים ומרכז הכלכלה הישראלית. ישראל חייבת להסתמך על כוחה הצבאי עד שהפלסטינים יבינו שאין להם ברירה אלא לקבל את השליטה שלנו.

הגישה האופטימית:
הסרבנות עברה מהצד הפלסטיני לזה הישראלי, ושינוי גישה ישראלי יכול להביא לפריצת דרך. אכן היו שנים רבות בהם המנהיגות הפלסטינית תמכה בטרור וסירבה לכל יוזמת שלום, אבל המצב הזה השתנה דרמטית.

ב-1988, הכיר אש"פ בישראל בגבולות 1967 וצמצם את שאיפותיו ל-22 אחוזים מפלסטין ההיסטורית. ב-1993, הכיר אש"פ בישראל במסגרת תהליך אוסלו, ומאז שאבו מאזן החליף את ערפאת בראשות אש"פ והרשות הפלסטינית, העמדה הרשמית והמעשית של המנהיגות הפלסטינית היא נגד טרור ושימוש באלימות להשגת המדינה הפלסטינית.

אבו מאזן מאמין בדיפלומטיה דו-צדדית בהינתן פרטנר ישראלי ורב-צדדית בהיעדר פרטנר שכזה. אבו מאזן מנחה את כוחות הבטחון שלו לשתף פעולה עם השב"כ וצה"ל במלחמה בטרור החמאסי. הוא קיבל עיקרון חילופי השטחים ואת הדרישה שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת.

ההתנתקות החד-צדדית מעזה חיזקה את חמאס משום שלא תיאמנו אותה עם הכוחות המתונים. אנחנו ממשיכים להעצים את חמאס כשאנחנו מעבירים אליו כספים מקטר או משחררים אליו אסירים, בעוד שאנחנו מייבשים את מנהיגות הרשות הפלסטינית.

מדינות ערב עברו מעמדתם הסרבנית בפסגת חרטום (1967) של שלושת הלאווים (לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל ולא לשלום עם ישראל) ליוזמה ערבית שמונחת על השולחן מאז 2002 וקוראת לישראל להתקדם לפתרון מוסכם עם הפלסטינים, בכדי שיוכלו לנרמל את יחסיהם עמה. ישראל הפכה מבחינתם חלק מהפתרון ולא הבעיה.

יוזמת השלום הערבית מדברת אומנם על גבולות 1967, אך כוללת את עיקרון חילופי השטחים. המשפט שמופיע ביוזמה בנושא סוגיית הפליטים קורא לפתרון צודק ומוסכם (כלומר שלישראל יש זכות וטו לגביו).

פתרון שתי המדינות הוא לחלוטין בר-השגה עם הפלסטינים המתונים, שעדיין מייצגים את הרוב למרות כל מה שעשינו כדי להחליש את בחירתם בדיפלומטיה ובתיאום ביטחוני. ישראל חייבת לקדם יוזמה לפתרון שתי-המדינות ויש תנאים שמאפשרים ליישם פתרון זה ברגע שיהיה רצון פוליטי בכך בישראל.

*  *  *

לסיכום, כתלמיד של שמעון פרס, שהיה תלמידו של דויד בן גוריון, אני מאמין בגישה האופטימית והיוזמת (לפירוט הפילוסופיה הדיפלומטית של פרס ראו פוסט בבלוג שלי), אבל אני לא לבד. הרוב הגדול והמכריע של בוגרי מערכות הבטחון, צה"ל, שב"כ, מוסד, והרוב הגדול של הדיפלומטים ושל אנשי המקצוע שפרשו ממשרדי הממשלה ושחופשיים כיום להביע את דעתם – חושבים גם הם שישראל מעולם לא הייתה חזקה יותר בהשוואה לאויביה, ושיש לנו כיום אפשרות להתמקד בניצול הזדמנויות ולא רק בהתגוננות מפני איומים.

יש לנו את היכולת ליזום ולהביא להסדר עם הפלסטינים, שישמור על ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי ושישפר דרמטית את יחסינו באזור. מדיניות יוזמת תאפשר לנו לחזור לחיק מועדון המדינות הליברליות באירופה, שהן שותפות ערכיות וגם שותפות הסחר הכי חשובות שלנו.

הגישה האופטימית תאפשר לישראל לשמור על תמיכה דו-מפלגתית בארה"ב ולהתחבר מחדש לקהילה היהודית האמריקאית. ללא הגישה האופטימית והיוזמת לא היינו מכריזים על עצמאות ולא היינו חותמים על הסכמי שלום עם מצרים וירדן, ששינו את מצבנו האסטרטגי.

אולי דווקא מאיום משבר הסיפוח יצמח מחנה מרכז-שמאל שינווט את ישראל חזרה למדיניות של יוזמה מדינית, שמבוססת על בטחון עצמי ועל תקווה, ולא על פחד וקורבנות. בואו נזכיר לעצמנו ש"התקווה" היא שם ההמנון שלנו ולא הפחד.

המאמר פורסם בזמן ישראל, 22 ביוני 2020.

ניוזלטרצרו קשרSupport Mitvim