בחג החירות הזה אנחנו מעמיקים דווקא את עבדותנו

נדב תמיר אפריל 2020
צילום: אלדד אלוני מאמרי דעה ופרשנות / תהליך השלום הישראלי פלסטיני

עם ישראל ישב השנה לשולחן הסדר בסיטואציה שנראית רחוקה מאד מההבטחה של חג החרות. לבד, ללא יכולת לצאת מהבית, עבדים לנגיף הקורונה. אולם מסתבר שהסכנה האמיתית לחרותנו אינה זוכה לתשומת הלב הציבורית בשל הסחת הדעת הנובעת מהמשבר הנוכחי. האיום המשמעותי ביותר לחרות שלנו הוא הסכם קואליציוני שהתקדם לעבר חתימה בתזמון הטרגי/אירוני של חג החרות. הסכם שמאפשר סיפוח שטחים ומציב את ישראל במסלול לקטסטרופה דו-לאומית, בה נישאר עבדים לכיבוש ונהפוך בסופו של דבר למדינת אפרטהייד בתרחיש אחד, או לעוד מדינה ערבית במזרח התיכון בתרחיש השני. בשני התרחישים מדובר בסוף החלום הציוני.

משבר הקורונה יעבור. בסופו של דבר, האנושות תפתח חיסון ותמצא את הדרך לחסל את הנגיף או לייצר עמידות כנגדו. הכלכלה העולמית וגם זו שלנו תיפגע קשות, אבל היא תשתקם. למדינת ישראל כוחות יצירתיים יוצאי דופן, שיובילו אותנו בסופו של דבר ליציאה מהמשבר הכלכלי מחוזקים, עמידים ומובילים יותר בעולם. לעומת זאת, סכנת הסיפוח היא בלתי הפיכה – היא תחסל את הרשות הפלסטינית ואת התיאום הבטחוני שמציל חיים, תחזק את הכוחות הקיצוניים בקרב הפלסטינים ותביא לסכנה ממשית ליציבות של הממלכה ההאשמית בירדן, שהיא נכס אסטרטגי של מדינת ישראל. הסיפוח יביא לגט כריתות בין מדינת ישראל למפלגה הדמוקרטית בארה"ב ויעמיק את הניכור כלפינו מצד הרוב הליברלי פרוגרסיבי במדינה החשובה בעולם ובת הברית המרכזית שלנו. הסיפוח ירחיק מאתנו באופן חסר תקנה את הרוב הגדול של הקהילה היהודית בארה"ב ויפגע אנושות ביכולתנו להיות מדינת הלאום של העם היהודי, גם לאור הניכור מרוב העם היהודי בתפוצות. אירופה, שותפת הסחר החשובה ביותר של ישראל תאבד עניין בקשר עם מדינה המנציחה את הכיבוש, והטיעון שהכיבוש נכפה עלינו ואנחנו לא יכולים לסיימו בהיעדר פרטנר יתרסק לרסיסים. המדינות הערביות בעלות האוריינטציה המערבית, שיש לנו איתן שותפות אסטרטגית נגד איראן, דאעש ואל קאעדה , לא יעמדו בלחצי הרחוב. השנאה לישראל תגבר שם באופן דרמטי לאור העלמות הסיכוי לפתרון הסוגיי ה הפלסטינית, שמהווה פצע פתוח בעולם המוסלמי והערבי. האופציה של פתרון בילטרלי לסכסוך תעלם והנושא הישראלי-פלסטיני יטופל בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג ועל ידי כוחות ה-BDS בחברה האזרחית.

כן, יישארו לנו מספר ידידים בעולם, בעיקר חברי ברית הגזענים והפופוליסטים ששייכים למחנה של האנטישמים המסורתיים ותומכים בנו עכשיו רק משום, שברגע הזה של ההיסטוריה הם רואים באסלאם ובפליטים מהמזרח התיכון סכנה יותר גדולה לניקיון האתני שלהם מאשר היהודים. כן, בחג החירות נקבל החלטה שתכניס אותנו סופית למחנה של כל אותם מנהיגים שלא מאמינים בחרות ובזכויות מיעוט. הטרגדיה בולטת אף יותר על רקע העובדה, שמי שמאפשר את ההסכם הקואליציוני הזה הוא חבורה של אנשים שמבינים את הסכנה, שתומכים בפתרון שתי המדינות ועומדים להקריב אותו על מזבח חרום הקורונה המדומה. אם היו שמים את נושא הריבונות בראש סדר היום כפי שראוי לו – דיינו, אם היו מעדיפים להישאר בחוץ כדי לא לתת לגיטימציה לסיפוח – דיינו, אם היו מנצלים את המנוף האדיר שהיה להם ברוב של 62 חברי כנסת כדי למנוע הקמת הממשלה הזאת – דיינו, אלא שלצערנו הרב התמימים הפוליטיים ואלו שאינם יודעים לשאול חברו לרשעים שמנסים לחסל את חזון מגילת העצמאות שלנו במקום לחכמים, שהעדיפו ברית ליברלית שמכילה ערבים ומיעוטים מכל הסוגים. כך הגענו לחד גדיא הזה, שמוביל לסוף חזון חרותנו דווקא בחג החרות.

הדיפלומט לשעבר נדב תמיר הוא חבר ועד במנהל במכון מיתווים. נדב שימש כיועץ המדיני לנשיא פרס, שירת בשגרירות וושינגטון
ושימש כקונסול כללי למדינות ניו אינגלנד ובוסטון. כמו כן, הוא חבר בוועדת ההיגוי של יוזמת ז'נבה ומשמש כיו"ר מועצת הבוגרים
של קרן ווקסנר.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-8 באפריל 2020.

צילום: אלדד אלוני

ניוזלטרצרו קשרSupport Mitvim