ישנה נטייה לראות את אזרחי ואזרחיות ישראל כציבור שבנושאי חוץ מרוכז בעיקר בעצמו, עוסק באיומים המיידים על ביטחונו וענייניו, ומייחס לנעשה בעולם משקל משני. הסקר השנתי של מכון מיתווים וקרן פרידריך אברט (מדד מדיניות החוץ הישראלית 2021, שבוצע על-ידי מכון סמית) חושף מציאות אחרת – ציבור ישראלי שמודע לחשיבות האתגרים הגלובליים ומכיר בהשפעה הישירה שלהן על מעמדה וביטחונה של ישראל בשורה ארוכה של נושאי מפתח.
לקריאת הדו"ח המלא של "מדד מדיניות החוץ הישראלית 2021" – לחצו כאן
ממשבר האקלים, דרך ההתמודדות עם הקורונה ועד ייצוא טכנולוגיה למשטרים מפרי זכויות אדם – ניתן להבחין בסקר בגישה ציבורית שרואה בשיתוף פעולה עם מדינות האזור והעולם מכפיל כוח אמיתי בסוגיות הליבה האסטרטגיות של ישראל. התפישה הציבורית החדשה הזו היא קריאה לממשלה לפעול להפיכת שיתוף הפעולה בשתי הרמות, הגלובלית והאזורית, לאלמנט "משנה משחק".
גולת הכותרת של החשיבה הגלובלית החדשה הזו נוגעת לחשיבות שמייחס הציבור לשותפות ישראלית הדוקה עם העולם בסוגיית האקלים. בדרוג החשיבות של נושאי המפתח שצריכה הממשלה לקדם, זוכה האקלים לא רק למעמד מוביל, אלא גם לתמיכה חוצת מחנות פוליטיים. התמיכה הרחבה – מהשמאל הרדיקלי ועד הימין השורשי – בהפיכת משבר האקלים לנושא מרכזי במדיניות החוץ אינה מובנת מאליה, אם בוחנים אותה בהקשר גלובלי. כפי שציין ח"כ אלון טל (כחול-לבן) בכנס מיתווים האחרון – משבר האקלים עבר בארה"ב במהלך תקופת טראמפ פוליטיזיציה מרוכזת והפך לקו מחלוקת פוליטי בין המפלגות. בישראל, אולי בשל היותה במוקד השלכות משבר האקלים, התמונה שונה – הצורך לשתף פעולה עם העולם כדי להתמודד עם המשבר מתבלט כדחוף וככזה הנמצא מעל לפוליטיקה המפלגתית.
בנושא משבר האקלים ניכר שהציבור מקדים את נבחרי הציבור שלו בהבנה שמה שנדרש מישראל הוא שינוי גישה בסיסי באופן ההתייחסות לשיתוף הפעולה הבינלאומי בנושא. דרושה הגדרה מחדש של היעדים וההתחייבויות הצנועות (בלשון המעטה) שמציבה ישראל לעצמה ובפני המערכת הבינלאומית, לדוגמה במעבר לאנרגיות מתחדשות. במקביל, דרושה התאמה מבנית מערכתית של מערך החוץ הישראלי כדי שיוכל להתמודד עם הנושא כנדבך מרכזי במדיניות החוץ.
ממצאי הסקר הם קריאה ציבורית אחרונה אל הנוסעים והנוסעות היוצאים לוועידת האקלים של האו"ם שתתקיים בגלזגו השבוע, ובמיוחד לראש הממשלה נפתלי בנט, שרת האנרגיה קארין אלהרר, והשרה להגנת הסביבה תמר זנדברג. עליהם להפנים את מה שהציבור כבר רואה כמובן מאליו – סוגיות סביבתיות, כצמצום פליטות גזי חממה, קידום אנרגיה מתחדשת והתמודדות עם השלכות משבר האקלים הן רכיב אינטגרלי בתפישת מדינות החוץ של דמוקרטיות, נודעת להן השפעה ישירה על תדמיתן ועוצמתן הבינלאומית, ומעל הכל – על איכות החיים הבסיסית של אזרחיהן בעתיד לבוא.
התפישה הגלובלית החדשה של הציבור הישראלי באה לידי ביטוי גם בנושא מרכזי אחר שמצוי בכותרות בחודשים האחרונים, והוא אופן פעילותו של המגזר העסקי הישראלי, השלכתו על מצב זכויות האדם בעולם, ובאופן ישיר גם על תדמיתה של ישראל. כך אנו עדים לתמיכה גורפת ורחבה בציבור (64%) באיסור אספקת מערכות נשק ומעקב למשטרים מפירי זכויות אדם.
הביטוי המובהק ביותר לתפישה הגלובלית החדשה היא בהכרה הציבורית במגבלות הפעולה "כחול-לבן", כלומר ההבנה שישראל אינה יכולה לפתור את כל בעיותיה האסטרטגיות בעצמה בלבד וכי התשובה לאתגרים אלו מצוי בשיתוף פעולה עם האזור והעולם. הבנה זו באה לידי ביטוי בין היתר בהיפוך מגמה דרמטי שחל בשנה האחרונה בכל הקשור לתפישת הציבור את התנהלות ממשלת ישראל בהתמודדות עם משבר הקורונה. מדעת מיעוט ב-2020 (28%) לדעת רוב (45%) ב-2021.
רוב הציבור הישראלי מאמין כיום שהפתרון היעיל ביותר למשבר הקורונה מצוי בהגברת הסיוע הכלכלי והרפואי מצד ישראל למדינות העולם, במקום בריכוז מאמץ בשטח ישראל בלבד. נראה כי הציבור התפכח מהאשליה שניתן לבודד את ישראל מהעולם והפנים כי משק כנפי פרפר בסין יכול ליצור רוח סערה לא רק בניו-יורק, לונדון או ברלין, אלא גם בירושלים. ההכרה במגבלות הפעולה "כחול-לבן" בולטת יותר מכל בסוגיית האיום האיראני. מרבית הציבור הישראלי (51%) מאמין כי על ממשלת ישראל להתמקד בבניית שיתוף פעולה אזורי ועולמי, לעומת 31% בלבד התומכים בהתמקדות בפעולה צבאית עצמאית.
הנטייה לשיתוף פעולה אזורי בסוגיית הליבה האיראנית גם חושפת בפנינו מגמה רחבה יותר בתפישת הציבור ביחס לפוטנציאל האסטרטגי של הסכמי הנורמליזציה. בסקר ביקשנו למצות את נקודת הזמן הייחודית – שנה לאחר חתימת "הסכמי אברהם" – כדי להבין כיצד הציבור רואה את משמעותם. התוצאה היא המקבילה הסטטיסטית ל"עוד לא החלטנו". שליש מהציבור בקירוב מאמין שמדובר בנקודת מפנה בדברי הימים של יחסי ישראל-ערב, שליש נוסף רואים בהסכמים התפתחות שאין לה השלכות משמעותיות להשתלבותה של ישראל באזור, וקרוב לשליש טרם גיבשו דעה בנושא.
ממבט ראשוני ניכר שהציבור הישראלי עודנו חלוק או לא-החלטי בקשר למשמעות ההסכמים והשפעתם על תפישת המחשבה הציבורית מוגבלת. אבל מבט מעמיק יותר בנתוני הסקר חושף מציאות אחרת: כאשר הציבור נדרש לבעיות האסטרטגיות הגדולות העומדות בפני ישראל, הוא פונה פעם אחר פעם אל שיתוף פעולה אזורי (עם מדינות המזרח התיכון ומזרח אגן הים התיכון) כפתרון מרכזי. לדוגמה, 57% מהציבור מייחס חשיבות גבוהה לבניית מסגרת אזורית להתמודדות עם משבר האקלים בדומה לאלו שגובשו באזורים אחרים בעולם. הרעיון של הקמת מסגרת אזורית להתמודדות עם משבר האקלים קורץ במיוחד הן בשל הכורח והן בשל ההזדמנות שלצדו. ישראל היא "נקודה חמה" המצויה בין שני האזורים המושפעים ביותר בעולם ממשבר האקלים – המזרח התיכון מחד ומזרח אגן הים התיכון מאידך. ההתמודדות עם המשבר מספקת פלטפורמה ייחודית לשיתוף פעולה ארוך טווח ובר-קיימא עם מדינות בסביבה.
ההשלכות העתידיות של סוגיית האקלים משנות את מערכת התמריצים "המסורתית" של מדינות האזור, מאלצות אותן להקפיא שיקולים קצרי מועד, להסתכל מעבר לעוינות הקיימת, ולהתמקד בחשיבה ארוכת טווח. אבל גם פה לא מדובר במשבר האקלים בלבד. גם בסוגיות הרגישות והמורכבות ביותר לביטחונה של ישראל – איראן והפלסטינים – מוצא הציבור הישראלי מזור בשותפות אזורית. רוב בציבור רואה בבניית קואליציות אזוריות עם מדינות אחרות המאוימות על-ידי איראן את האופציה היעילה ביותר להתמודדות עמה. אולי הנתון המפתיע ביותר בסקר – לא פחות מ-53% מהציבור (כולל רוב מכריע בקרב אלו המגדירים עצמם כמרכז נוטה לימין) תומכים במינוף הסכמי הנורמליזציה לקידום שלום ישראלי-פלסטיני. לא שיתוף פעולה, לא הנמכת מתיחות, אלא שלום.
אל מול החשיבות הפוחתת שמעניק הציבור הישראלי לפעולה מדינית בנוגע לפלסטינים, החריג הבולט הוא הרעיון להשתמש בשותפות החדשות – איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו – כמנוף להתנעה מחדש של התהליך המדיני. בניגוד לכוונת בנימין נתניהו, ארכיטקט ההסכמים מהצד הישראלי, שקיווה להשתמש בהם כדי להפריד בין יחסי ישראל-העולם הערבי לבין סוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מרבית הציבור מזהה את הזיקה בין הנושאים ואף רואה פוטנציאל למינוף הנורמליזיציה כדי לשבור את הסטטוס-קוו המזיק בין ישראל והפלסטינים.
בשורה התחתונה, הציבור הישראלי מוכיח פעם נוסף שדווקא מגובה הרחוב רואים היטב את המגמות שמעבר לפינה. ממשלת בנט-לפיד צריכה לאמץ את האינטואיציה הציבורית בנושאים האמורים. היא צריכה לבנות וליישם מדיניות חוץ שמתקשרת ומתואמת עם האתגרים הגלובליים; מדיניות חוץ ששמה יהבה קודם כל ומעל לכל – על בניית מסגרות שיתוף פעולה עם העולם והאזור להתמודדות עם האתגרים האסטרטגיים ולהתנעה מחדש של התהליך המדיני מול הפלסטינים.
**המאמר פורסם ב"הארץ", 27 באוקטובר 2021
