גם אחרי "הסכמי אברהם", הזמני הוא הקבוע במזרח התיכון

מאמרי דעה ופרשנות / ישראל והמזרח התיכון

ב-1848 נאם ג'ון טמפל פלמרסטון בבית הנבחרים הבריטי וטבע את המשפט האלמותי "לאנגליה אין אויבים או ידידים נצחיים. הדבר היחיד הקבוע והלא-משתנה זה האינטרסים של אנגליה, ועליהם צריך להגן". נדמה כי במזרח התיכון חסר היציבות, אמירתו של פלמרסטון נכונה עוד יותר מאשר במקומות אחרים.

כשחתמה ישראל לפני כשנה על "הסכמי אברהם", חשבו רבים שהמזרח התיכון יחולק מעתה לשלושה מחנות: המחנה המתון – הכולל את "הרביעייה הסונית" (סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות ובחריין) ומדינות פרו-אמריקאיות נוספות; המחנה הרדיקלי – מדינות "הסהר השיעי" הנע מאיראן, דרך סוריה ולבנון ועד רצועת עזה; ומחנה "האחים המוסלמים" שבראשו טורקיה.

והנה, חלפו רק כמה חודשים ותם הסכסוך הגדול בין הרביעייה הסונית לבין קטאר. בעקבות כך, פתחה טורקיה במגעים קדחתניים לחימום היחסים עם המחנה המתון כדי לצאת מהבידוד המדיני שאליו הכניסה את עצמה במיומנות רבה. אנקרה מבקשת כעת להפגין כעת התרחקות מהאחים המוסלמים. היא סגרה כמה ממרכזי התנועה ומונעת מכמה מראשיה לעזוב את המדינה. אידאולוגית, קשה להאמין שהנשיא, רג'פ טאיפ ארדואן, חפץ בגט כריתות עם האחים המוסלמים, אך ניכר שהוא מוכן למחוות מסוימות כדי לרצות את הסעודים, המצרים והאמירותים.

ומה חדש ביחסים שבין הציר הסוני לשיעי? ובכן, כאן נעשה מאמץ להחזיר את סוריה לליגה הערבית ולהוציא אותה מהבידוד חרף הצהרות שר החוץ האמריקאי, אנתוני בלינקן, על כך שוושינגטון אינה מתכוונת לנרמל את היחסים עם בשאר אל-אסד. את המהלך מובילה איחוד האמירויות, שפתחה מחדש את השגרירות שלה בדמשק כבר לפני שלוש שנים. החודש התקיימה שיחת טלפון ראשונה מזה עשור בין עבדאללה מלך ירדן לבין אסד.

אך זה רחוק מלהיות הכול: סעודיה מנהלת בחודשים האחרונים דיאלוג מדיני מצומצם עם איראן בתמיכה מלאה של איחוד האמירויות. שתי המדינות שיגרו נציגים לטקס השבעתו של איברהים ראיסי בטהראן, ובתקשורת האזורית ניכרת מגמה של דה-אסקלציה ביחס לדו-שיח עם איראן. בסעודיה קיוו לכך שארה"ב, ואולי גם ישראל, יפעלו באופן נחרץ כדי לבלום את מאמציה של איראן להרחיב את השפעתה באזור, אך תקוות אלה התבדו לעת עתה. ארה"ב מתקפלת ויוצאת מהאזור (גם אם עדיין רוצה להגן על מנעד רחב של אינטרסים) והיחסים עם ישראל טרם הבשילו להסכם פורמלי וספק אם יתקדמו לכך גם בשנה הקרובה. לכן, על מנת להגן על הגבולות הארוכים והקשים להגנה שלהם, הסעודים פותחים בלית-ברירה בדיאלוג עם האיראנים, שנואי נפשם.

וכך, כשנה לאחר החתימה על הסכמי אברהם, ישראל מוצאת את עצמה מול מציאות לא פשוטה בה ידידותיה מתקרבות אל אויביה המובהקים. האם הנורמליזציה עתידה להינזק בגלל ההתפתחויות הללו? האם מדינות המפרץ ימשיכו בתהליך גם אם יגיעו להבנות עם טורקיה ואיראן? חשוב להבין שהסכמי אברהם אינם שווי ערך לברית הגנה אזורית, עליו דיברו רבות נציגי ממשל טראמפ וממשלת נתניהו. שיתוף הפעולה הביטחוני בין ירושלים לאבו-דאבי, מנאמה וריאד מתקיים שנים רבות בצורה כזאת או אחרת, ואין ספק שהוא רק ילך ויגבר. הרי בעולם שבו הכל נזיל ואין ידידים ואויבים נצחיים, יש רק דבר אחד קבוע – האינטרס המדינתי, והאינטרס הסעודי והאמירותי הוא לחזק את תחושת הביטחון ויכולות ההגנה שלהן – לא מלחמה חזיתית עם איראן. התחממות היחסים עם איראן, אם תצא לפועל, תהיה הדרגתית ומהוססת ובכל מקרה החששות מפניה לא ייעלמו. התעשיות הביטחוניות של ישראל, כך נראה, יכולות לישון בשקט.

ומה באשר לנורמליזציה הכלכלית-אזרחית? מה עם תיירות, מסחר, ביקורים רשמיים ועוד? בשלב הזה הסכמי אברהם מניבים תשואה נאה בתחומים אלה, אך ישראל חייבת להיות עם יד על הדופק ולהביא לשולחן תוכניות ארוכות טווח שיקשרו אותה עם שותפותיה, יצרו הזדמנויות ותמריצים חדשים. ישראל צריכה לפעול לשימור וחיזוק הסכמי אברהם ולשאוף להרחיב ולהעמיק אותם. עליה לשמר את היכולות הביטחוניות שלה, לסייע ולחזק את בעלות בריתה, לפתוח ערוצים ולבסס קשרים גם עם מדינות יריבות ולהוריד את המתיחות מולן.

**המאמר פורסם ב"הארץ", 20 באוקטובר 2021

ניוזלטרצרו קשרתמיכה במכון