דילמת הסיוע ההומניטרי: בין מענה מיידי לעיצוב עתיד אזורי

כל הפרסומים / חרבות ברזל

בימים אלו, בעוד העיניים נשואות בעיקר צפונה, ללבנון, התפתחויות הרות גורל מתרחשות ברצועת עזה. הסוגיה ההומניטרית, שעל פניו נראית כעניין של מוסר או לגיטימציה בינלאומית, היא למעשה סוגיה מדינית מהמעלה הראשונה. האופן שבו תנוהל ישפיע עמוקות על עתידה של ישראל, הפלסטינים והאזור כולו בשנים הבאות.

ניהול נכון של המשבר ההומניטרי הוא מפתח להשגת מטרות המלחמה: שחרור החטופים, החלפת שלטון החמאס והשבת הביטחון לתושבי העוטף. יתרה מזאת, הוא עשוי לקדם יציבות ארוכת טווח ברצועה, להוביל לתהליכי דה-רדיקליזציה, ולאפשר את כינונו של שלטון פלסטיני מתון שיכיר בישראל ויזכה לתמיכה בינלאומית.

מה נדרש כדי לסייע?

מתחילת המלחמה, ישראל נדרשה להתמודד עם היבטים שונים של המשבר ההומניטרי בעזה. בתחילה נשמעו קריאות להימנע מהכנסת אספקה חיונית של דלק, מזון ומים לרצועה, אך בהמשך, תחת לחץ בינלאומי כבד, החלה ישראל לספק מענה לצרכים ההומניטריים ואף ליזום פעולות בתחום.

המתפ"ש (יחידת תיאום פעולות הממשלה בשטחים) מוביל את הפעילות ההומניטרית מצד ישראל, ועוסק בהגדרת אזורים בטוחים, תיאום עם ארגוני סיוע, שיפור תשתיות מים, פסולת וביוב, ותמיכה בשירותי בריאות בסיסיים דוגמת הקמת בתי חולים שדה של מדינות זרות בעזה, תיאום מבצעי חיסונים לילדים מול ארגוני הסיוע ועוד.

במקביל, קהילת הסיוע הבינלאומית פועלת ברצועה תחת מטריית האו"ם. בשונה מאזורי אסון אחרים, כאן הם נדרשים לעבוד הן מול הצבא הישראלי, הנתפש לעתים כמחולל המשבר, והן מול גורמים מקומיים בעזה המשמשים כערוץ לחלוקת הסיוע.

אחד האתגרים המרכזיים הוא היעדר גורם שלטוני אמין לתיאום ולחלוקת הסיוע ברצועה. ארגוני הסיוע נאלצים לפעול בשטח שבו חמאס עדיין נוכח, ולהתמודד עם ניסיונותיו להשתלט על הסיוע ולחזק את אחיזתו באוכלוסייה. בנוסף, התלות באונר"א, ארגון שנוי במחלוקת בשל קשריו עם חמאס ומעורבות חלק מאנשיו בטבח, מציבה אתגרים נוספים. ישראל ניסתה לפגוע בדומיננטיות של אונר"א ולחזק ארגוני סיוע אחרים, אך גילתה שהדבר כמעט בלתי אפשרי, בלית תחליפים אחרים.

אתגרים נוספים כוללים היעדר צירי תנועה, אי-בהירות לגבי אזורים בטוחים המשתנים תדיר עקב הלחימה, וקושי בגיוס נהגי משאיות שיסכימו לשנע את הסיוע בתוך עזה.

השלכות ארוכות טווח

הדיון על הסיוע ההומניטרי בעזה חורג מעבר להיבטים המיידיים, ונוגע בשאלות מהותיות על עתידה המדיני של הרצועה. האופן שבו מנוהל המאמץ ההומניטרי ישפיע על מידת המעורבות העתידית של ישראל בעזה, על היכולת לפתח חלופה שלטונית לחמאס, ועל סיכויי האוכלוסייה המקומית להגיע לעצמאות ורווחה.

לכל החלטה מקומית במאמץ ההומניטרי יש השלכות ארוכות טווח. כשמדינת ישראל בוחרת את השותפים הבינלאומיים שיוכלו לפעול בשדה ההומניטרי בעזה ויוצרת מנגנונים לשיתוף פעולה עמם, היא מעצבת גם את מי שייקחו חלק בתהליך שיקום הרצועה. כשמדינת ישראל מחליטה מי יהיה אחראי על חלוקת שירותים אזרחיים לתושבים ויבטיח את אספקת הסיוע ההומניטרי, היא קובעת במידה רבה את דמותו של השלטון האזרחי ברצועת עזה ואת אופי יחסיה עם הפלסטינים שנים קדימה.

הימנעות ממעורבות והובלה של המענה ההומניטרי והבחירה שלא להחליט – טומנות בחובן פגיעה ביכולת של ישראל לעצב את המציאות העתידית כך שתשרת את האינטרסים ארוכי הטווח שלה. נדרשת אם כן אסטרטגיה הומניטרית מקיפה שתחבר בין המענה המיידי לצרכי האוכלוסייה לבין היעדים המדיניים ארוכי הטווח. עקרונות מרכזיים באסטרטגיה כזו כוללים:

תכנון הסיוע באופן שיוביל לעצמאות מקומית, בין אם בהובלת כוחות פלסטיניים מקומיים או הרשות הפלסטינית. יש להגדיר שלבי מעבר – מייצוב המצב ההומניטרי, דרך קיבוע מרחבי מגורים ומעבר למגורי קבע, ועד לפיתוח ולבסוף לעצמאות.

העיקרון השני הוא מיסוד שני מנגנוני פעולה. האחד מדיני-אסטרטגי לעיצוב מדיניות, קבלת החלטות אסטרטגיות, תכנון וגיוס משאבים, והשני אופרטיבי-ביצועי לניהול הפעילות בשטח והבטחת ביטחון עובדי הסיוע. המנגנון האופרטיבי מתקיים כיום, אך דורש שיפורים רבים, ואילו המנגנון המדיני אינו קיים. בשניהם יש לתת מקום לקול העזתי, ולהתאים את המענה ההומניטרי ואת התכנון העתידי לצרכי האוכלוסייה. השתתפות נציגים עזתים במנגנונים השונים היא דרך מרכזית לבנות מחדש את ההנהגה והקהילה המקומיות.

העיקרון השלישי הוא הבטחת מקומה של ישראל כמעורבת ומעצבת את המאמץ ההומניטרי. זאת תוך הקמת מנגנונים ממשלתיים, מקצועיים ואזרחיים לתמיכה בקבלת ההחלטות, מיפוי השלכות דיפלומטיות, בריאותיות וכלכליות, ושיתוף פעולה עם ארגוני סיוע וחברה אזרחית וחיזוק הקשר איתם.

בין סיוע הומניטרי לראייה מדינית

אסטרטגיה הומניטרית מבקשת לשלב בין מומחיות בסיוע הומניטרי לבין תובנות מדיניות. היא מתבססת על ההבנה שהפעולות ההומניטריות הנוכחיות, וכן אלו שיידרשו בשנים הבאות לשיקום עזה, ישפיעו באופן מכריע על עתיד היחסים בין ישראל לפלסטינים לטווח הארוך. לפיכך, הטיפול בתשתיות אנרגיה ומים, בריאות, מזון, מחסה, חינוך וקהילה בעזה הוא לא עניין טקטי משני, אלא סוגיה מדינית אסטרטגית מהמעלה הראשונה.

כיום, ישראל שוקלת אפשרות של חלוקת סיוע הומניטרי ישירות על ידי צה"ל בצפון הרצועה; זאת מתוך הכרה בכך שחמאס משתמש בשליטתו על הסיוע ככלי לשימור כוחו. אולם, מעורבות ישירה שכזו עלולה לפגוע ביכולת לפתח פתרונות בני-קיימא לטווח ארוך. יתרה מזאת, החלטה לקבל אחריות על חלוקת הסיוע ועל החיים האזרחיים בעזה, ללא דיון ציבורי מעמיק והחלטה פוליטית מושכלת, עלולה להוביל להשלכות בלתי צפויות ומרחיקות לכת עבור ישראל.

לעומת זאת, אסטרטגיה הומניטרית מקיפה מציעה גישה שונה. היא קוראת לניהול הסיוע ההומניטרי באמצעות מנגנון בינלאומי מתואם, תוך חיזוק במקביל של שלטון מקומי פלסטיני אחראי. זאת, כחלק ממסגרת רחבה יותר של הפסקת אש והסדר אזורי כולל. מתווה זה מדגיש כי הצעד הראשון והחיוני ביותר הוא השבת החטופים. לאחר מכן, הוא מציע שורת צעדים שמטרתם לבסס שלטון פלסטיני מתון שיחיה בשלום עם ישראל, ולקדם הסכם מדיני שיביא ליציבות ארוכת טווח באזור כולו.

המאמר פורסם ב-13.10.24 באתר הארץ.