האם "הסכמי אברהם" פותחים אפשרויות חדשות בתחום האנרגיה?

/ שיפור מדיניות החוץ הישראלית

החתימה על "הסכמי אברהם" והמגעים המתהדקים עם ערב הסעודית פותחים עבור ישראל אפשרויות רבות ומגוונות לשיתופי פעולה באזור. תחומים רבים עומדים על הכוונת, אולם אחד המרכזיים, שלאחרונה התרבו הדיווחים סביבו, הוא תחום האנרגיה.

אחת הסוגיות העיקריות נוגעת לחלופות אפשריות ליצוא אנרגיה מן המפרץ הפרסי לאירופה דרך הים התיכון. שר האנרגיה האמריקני היוצא, שביקר באיחוד האמירויות ימים ספורים לפני תום ימיו של ממשל טראמפ, נפגש עם שרי האנרגיה של האמירויות, בחריין וישראל. הוא הבהיר, כי בחלק מהשיחות נבחנו חלופות ליצוא הגז מהמפרץ, למשל באמצעות צינורות, וכדבריו:

"אם ניתן יהיה להעביר גז טבעי לחוף המצרי, או החוף הישראלי, אז נוכל להעבירו דרך הים התיכון".

השר האמריקני כיוון בדבריו הן להיבט האסטרטגי, הנוגע להתמודדות האזורית מול איראן, והן לחשיבות שבגיוון נתיבי יצוא האנרגיה מאזור רגיש כמפרץ הפרסי.

מנכ"ל משרד האנרגיה אודי אדירי, שביקר באיחוד האמירויות בסוף ינואר, פרסם הודעה רשמית לאחר הביקור, בה הדגיש את:

"ההזדמנות הייחודית לפיתוחה של כלכלת אנרגיה עבור שתי המדינות והאזור כולו".

אדירי הזכיר שמשרד האנרגיה מקדם שורה של פרויקטים בתחום התשתיות, שיאפשרו חיבור לאירופה,

"ואולי בעתיד גם לתשתיות במפרץ. פרויקטים בתחום החשמל והגז הטבעי, ישפרו את שיתוף הפעולה האזורי".

יצוין, שחברת קצא"א (ובשמה העדכני – "קו צינור אירופה אסיה") חתמה באוקטובר 2020 על מזכר הבנות לשינוע נפט מאזור המפרץ הפרסי לישראל. הקו הימי יוביל מוצרי נפט מאיחוד האמירויות למסוף קצא"א באילת, ומשם יוזרמו הדלקים למסופי החברה באשקלון בדרכם ללקוחות שונים. טקס החתימה התקיים בנוכחות שר האוצר האמריקני (דאז), ושר המדינה האמירתי לעניינים כלכליים.

בשבועות האחרונים פורסמו גם דיווחים ופרשנויות, בדבר כוונה להקים צנרת יבשתית דרך ערב הסעודית לים התיכון. אלו הוכחשו, בנימוקים של עלויות גבוהות מאד, אולם נראה שהיצירתית שורה על העוסקים במלאכה בהקשר זה.

מה עומד מאחורי כל זה?

הרציונל המדיני-אסטרטגי ברור. גיוון נתיבי היצוא של נפט וגז מהמפרץ יפחית את התלות המוחלטת של היצואניות במפרץ הפרסי ובמצרי הורמוז – נתיב ימי אסטרטגי צר, בו לאיראן יש יכולת היזק לא מבוטלת. במילים אחרות: צינור דרך שטחה של ערב הסעודית לחוף המצרי, או הישראלי, כדברי שר האנרגיה האמריקני לשעבר, יוכל לשנות את מפת האנרגיה האזורית ואת מערכת היחסים בין המדינות הנוגעות בדבר.

מאליו מובן שמדובר בשלב זה ברעיונות ותוכניות שמצויות על הנייר בלבד. אולם, הן כבר עוררו כאמור שלל ניתוחים, ודאגה ברורה במצרים, נוכח ההשלכות האפשריות על תעלת סואץ. ראש רשות התעלה הביע דאגה מפני חיבור צינור קצא"א למפרץ הפרסי, וציין, בראיון לערוץ טלוויזיה מצרי (29.1), שמצרים בוחנת דרכים להתמודד עם "הפרויקט הישראלי-אמירתי", כהגדרתו, שעלול להפחית באופן משמעותי את נפח התעבורה בתעלה.

חשוב להבהיר, כי ההכנסות מתעלת סואץ חשובות מאד לכלכלה המצרית, שגם כך נפגעה קשות במשבר הקורונה. תוכניות מעין אלו עלולות גם לפגוע בשאיפתה של מצרים להפוך למוקד אנרגיה אזורי.

האם יש בסיס לפרויקטים יומרניים מעין אלו?

כאמור, ההיגיון המדיני-אסטרטגי עומד על קרקע מוצקה. מפגשי האינטרסים בין ישראל ומדינות המפרץ, המבוססים במידה רבה מאד על החשש מפני איראן, עשויים להיתרגם לתחום האנרגיה, לו השלכות אסטרטגיות ברורות. עם זאת, אין לישראל אינטרס לפגוע במערכת היחסים עם מצרים. תידרש על-כן חשיבה מאומצת כיצד ניתן לשלב את מצרים, או לפצותה באופן הולם אם הדבר לא ניתן. מן הצד האמריקני, גיוון חלופות היצוא מהמפרץ הפרסי עולה בקנה אחד עם היעד של ביטחון אנרגיה, ועל פניו לא עומד בסתירה לרצונו של ממשל ביידן לשוב להסכם הגרעין עם איראן.

בה בעת, האתגרים וסימני השאלה מרובים. האם מדינות המפרץ, וערב הסעודית בראשן, יכולות לקבל החלטה אסטרטגית מעין זו? האם רמת האמון עם ישראל כה גבוהה ויציבה? ואם כן, האם תישמר ותשרוד משברים עתידיים? מה לגבי ההשלכות הבעייתיות על מצרים? ומה לגבי העלויות העצומות של צינור יבשתי מעין זה? וכמובן: מה עמדתו של הממשל הנוכחי בבית הלבן?

סימני השאלה הרבים מובנים, ונדרשת מלאכת חשיבה מאומצת על מנת לבחון את מידת רצינותן, ומעשיותן של תוכניות מעין אלו. עם זאת, מדובר במידה מסוימת ב"משחק חדש", שהזווית המפרצית פותחת בפני השחקנים הרלוונטיים. ישראל מצויה בצומת אסטרטגית-אנרגטית, שמרחיבה את קשת האפשרויות הניצבת בפניה.

ראש הממשלה נתניהו התייחס, במסיבת עיתונאים לצידו של נשיא קפריסין שביקר (14.2) בארץ, לאפשרויות חדשות לשיתופי פעולה אזוריים בעקבות "הסכמי אברהם", כולל בתחום האנרגיה. נתניהו הזכיר בהקשר זה את רצונה של איחוד האמירויות להצטרף לפורום הגז האזורי, ושב והדגיש את האינטרס המשותף סביב צינור הגז לאירופה, ה-EAST MED.

יש להניח, שהנשיא הקפריסאי ביקש לשמוע, בין השאר, האם וכיצד יכולה הזווית המפרצית להשתלב עם זו ההלנית. מבחינת ישראל, ניתן להביט עליהן כיכולות להשלים האחת את השנייה.

מדובר בהחלטות ופרויקטים בקנה מידה אסטרטגי, שידרשו בחינה מעמיקה. משבר הקורונה מחריף את המצב, ומציב סימני שאלה מרובים ביחס ליכולותיהן או נכונותן של חברות האנרגיה הבינלאומיות להשקיע סכומים משמעותיים, כאשר תמונת המצב הכלכלית עקב המגפה טרם ברורה. עם זאת, ישראל מצויה בצומת מרתק, עם מרחב תמרון בלתי מבוטל. ישראל חייבת להבטיח מערכת יחסים קרובה עם ממשל ביידן, תנאי מוקדם והכרחי למיצוי מרחב התמרון שנפתח בפניה.

המשוכה המרכזית ידועה: להתנהל סביב הסכם הגרעין עם איראן, ובמידה פחותה אמנם גם במכלול הישראלי-פלסטיני, לכל הפחות באופן שלא מציב את ישראל במסלול התנגשות חזיתית מול וושינגטון של ביידן.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 22 בפברואר 2021.

ניוזלטרצרו קשרתמיכה במכון