כל הפרסומים
/ שיפור מדיניות החוץ הישראלית
אחת התוצאות המדאיגות והפרדוקסליות של מלחמת "חרבות ברזל" נוגעת להפיכתה האפשרית (או המסתמנת?) של מדינת ישראל ל"מדינה מצורעת" בזירה הבינלאומית.
המעבר מה-7 באוקטובר, ההתקפה הברברית והרצחנית של חמאס וגילויי הזעזוע והסולידריות עם ישראל ברחבי העולם – ל-8 באוקטובר ולמלחמה הנמשכת גם כעת, לא נתפס מבחינת הדימוי של מדינת ישראל והתמיכה העולמית המתדרדרת והולכת בעמדותיה ואופן התנהלותה.
סקר מדיניות החוץ של מכון "מיתווים", שנערך בסוף יולי 2024 ומתפרסם בימים אלה, העלה מספר ממצאים מעניינים, חלקם בהחלט מדאיגים. כך, בין היתר, כי רוב הציבור, 57 אחוז, מכיר בתהליך הקורה לנגד עיניו, ומגלה דאגה רבה מהפיכתה של ישראל ל"מדינה מצורעת", בעקבות התמשכות המלחמה ומדיניותה של הממשלה. זאת, לעומת 43 אחוז שמגלים דאגה מועטה או אינם מודאגים כלל.
נתון מדאיג במיוחד, בראייתי, נוגע לשאלת המעורבות הישראלית הרצויה במניעת משבר הומניטרי בעזה. 52 אחוז מן הנשאלים תומכים במאמץ ישראלי למניעת משבר, בעוד 48 אחוז סבורים ש"המצב ההומניטרי ברצועת עזה לא צריך לעניין את ישראל"(!). כלומר, כמחצית מן הנשאלים אינם חשים שום צורך, או חס וחלילה אמפתיה או אחריות, למנוע משבר הומניטרי מאוכלוסייה אזרחית.
אגב, 32 אחוז מאלו התומכים במאמץ ישראלי למנוע משבר הומניטרי מצדיקים את תמיכתם בשינוי מעמד ישראל בעולם ושמירה על בריאות הציבור בישראל, ורק 20 אחוז תומכים בכך מטעמים מוסריים.
הנתונים הללו, יש שיאמרו, אינם צריכים להפתיע אותנו, לנוכח אירועי ה-7 באוקטובר האיומים. לכך יש להוסיף את הסקפטיות העמוקה ביחס לסיכוייו של תהליך מדיני בין ישראל והפלסטינים לאורך השנים האחרונות ("אין פרטנר"), וחוסר האמון כי ניתן להגיע לפתרון שעונה על האינטרסים של שני הצדדים (כן, הסכם טוב ויציב פירושו ששני הצדדים סבורים שהשיגו את מרבית תאוותם, אך לא את כולה).
יש בזה משהו, כמובן. העניין הוא, שבהיעדר הבנה ביחס לצורך באימוץ נתיב מדיני, לצד זה הצבאי, קשה מאוד "להוכיח" לציבור הרחב, כי אנחנו נמצאים קרוב לקצהו של צוק חלקלק ומסוכן.
מדובר בתהליך ארוך, ללא "אבני דרך" ברורות, שניתן באמצעותן להמחיש לדעת הקהל כיצד ישראל מתדרדרת במהירות בכל הנוגע למעמדה המדיני והציבורי בעולם, עד הנחיתה הקשה. הושבתה של מדינת ישראל על ספסל הנאשמים בערכאות המשפטיים הבינלאומיים (ICC, ICJ) אינה דבר של מה בכך, תהא דעתנו על מידת האובייקטיביות וההוגנות של הפלטפורמות הללו אשר תהא.
ישראל עלתה על "מסלול המצורעות", והדרך היחידה לבלום את התקדמותה בו, או לרדת ממנו, היא באמצעות הצגת המציאות כפי שהיא בפני הציבור הישראלי: הכיבוש הישראלי את השטחים הוא "אם כל חטאת", וחובה על ישראל, אם ברצונה להישאר מדינה דמוקרטית ויהודית, לחתור להסכם עם הפלסטינים.
ניתן עדיין, ולמרות כל ההפחדות, להגיע להסכם שיבטיח את האינטרסים החיוניים של ישראל. אמנם תוך נטילת סיכונים מחושבים, כמו בכל הסכם. ישראל – מעצמה אזורית ו"סטארט-אפ ניישן" – יכולה בהחלט להתמודד איתם.
על מנת להמחיש בקצרה, ודווקא בימים טרופים אלה, את המופרכות של תפיסת ה"אין פרטנר" – די לקרוא את המסמך המשותף שנחתם ב-17 ביולי השנה, בין רה"מ לשעבר אהוד אולמרט, לבין נאסר אל-קודווה, מי שכיהן בזמנו כשר החוץ של הרשות הפלסטינית (ואחיינו של יאסר ערפאת). השניים מציגים מתווה משותף לסיום המלחמה בעזה, ואפילו להסכם קבע ישראלי-פלסטיני. המסמך לא קיבל חשיפה מספקת בתקשורת הישראלית, אולי מובן לנוכח התמשכות המלחמה.
ביחס למלחמה בעזה, השניים מתבססים על החלטת מועצת הביטחון 2735 שהובלה על ידי ארה"ב. בין היתר, הם קוראים לשחרור כל החטופים תמורת מספר מוסכם של אסירים פלסטינים; והקמתה של "מועצת נגידים" של אנשי מקצוע טכנוקרטים ללא שיוך פוליטי, שתנהל את רצועת עזה ותסתייע, בתיאום עם הרשות הפלסטינית, בכוח ביטחוני ערבי שיוצב זמנית ברצועה. זאת כדי למנוע התקפות על ישראל ולתאם עימה את הנסיגה הישראלית מעזה. כמו כן, אותה מועצת נגידים תכין את הקרקע לקיומן של בחירות בשטחים תוך 24 עד 36 חודש.
ביחס להסכם, המסמך מתבסס על מתווה אולמרט, שהוגש בזמנו לאבו מאזן. המסמך נותן מענה לשאלת הגבולות וגם לירושלים, אולם מותיר עדיין מספר סוגיות לא פתורות לחלוטין.
אין הכוונה לטעון כאן, כי ניתן להגיע על נקלה להסכם ישראלי-פלסטיני. אלא להבהיר, כי התפיסה שהתקבעה בקרב הציבור הישראלי, במידה לא מבוטלת באורח מובן, לפיה אין היתכנות, ואין בנמצא בני שיח בצד הפלסטיני עימם ניתן להגיע להבנות סביב הסוגיות המורכבות שעל הפרק – לכל הפחות איננה מדויקת, ואיננה בהכרח נכונה.
חשוב להזכיר, כי נאסר אל-קודווה הינו מתנגד בולט לאבו מאזן, שמותח ביקורת חריפה על השחיתות של הרשות תחת הנהגתו, ואינו מסתיר את שאיפותיו לקרוא תגר על מנהיגותו.
דווקא לנוכח זאת, מעניינת נכונותו להניח על המדוכה הציבורית הפלסטינית (והבינלאומית) את חתימתו על המסמך המשותף עם רה"מ לשעבר אולמרט. היא מעידה, כך נראה, על תחושתו שזה מצע שיכול לדבר למגזרים משמעותיים בקרב הציבור הפלסטיני, כמו גם בזירה האזורית והעולמית.
כך או כך, האחריות מוטלת עלינו. דרושה פלטפורמה פוליטית אמיצה, שתניח בפני הציבור הישראלי את דרך הפעולה הנדרשת כדי לשמור על צביונה היהודי, הדמוקרטי והליברלי של ישראל. זו מחויבות לחתור להסכם ישראלי-פלסטיני, המבוסס על העקרונות (למשל) של מסמך אולמרט-אלקודווה.
יתר על כן, הנסיבות האזוריות הנוכחיות, ההבנה הרחבה של האתגר (האיום) האיראני על כלל האזור, ההתנגדות לדרכו של האסלאם הפוליטי מבית מדרשו של האחים המוסלמים, וגלגולו הפלסטיני חמאס, מייצרים "רוח גבית" (נורמליזציה אפשרית עם סעודיה?) לעבר פתרון בר השגה לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
ניתן לשער, שפלטפורמה מעין זו לא תזכה במספר מנדטים גדול מדי בטווח הזמן המיידי, אולם היא תזרע מחדש את ניצני התקווה, תציג את תוכנית העבודה, שתוציא את ישראל מן הבוץ בו היא מבוססת, ותסיט אותה מ"מסלול המצורעות" המאיים. סופו של מסלול זה, חשוב לזכור, שיכפה על ישראל פתרונות שלא ישרתו את האינטרסים החיוניים והלאומיים שלה.
מבחינה זו, ה-7 באוקטובר יכול להיות בגדר "קריאת השכמה", נוראית ואיומה, אולם כזו שתוביל אותנו לעבר פתרון של דו קיום, לאו דווקא אוטופי, למגינת ליבם של מתנגדי השלום. ישראל חייבת להוכיח ש"יש פרטנר", גם בצד שלה.
המאמר פורסם ב-21.8.24 באתר זמן ישראל.
