הדרך לברית הגנה אזורית עוברת בוושינגטון

מאמרי דעה ופרשנות / ישראל והמזרח התיכון

הסכם הגרעין המתבשל לו בווינה מציב את ישראל ומדינות האזור במצב חמור בהרבה ממצבן ב-2015 בעת חתימת ההסכם הקודם (JCPOA). איראן התקדמה מאז משמעותית במאמצי העשרת האורניום שלה ומצויה מרחק חודשים ספורים מהגעה לסף חומר בקיע באיכות צבאית להתקן גרעיני. בהשוואה המדכדכת הזו, יש נקודת אור אחת: "הסכמי אברהם" והאפשרות שהם יוצרים לשיתוף פעולה אסטרטגי בין ישראל למדינות האזור המאוימות על-ידי איראן.

יש שיאמרו שאין בהסכמי אברהם שינוי משמעותי, שהרי עוד לפניהם התקיים שיתוף פעולה מודיעיני בין ישראל למדינות המפרץ מתחת לפני השטח. אלא שהפיכת היחסים לפומביים אינה רק הזדמנות לשיתוף פעולה דיפלומטי, היא מאפשרת בניית "מטריות הגנה" – מסגרות שיתוף פעולה ביטחוני רב-צדדיות עם מדינות האזור. וכך, בוועידה שהתקיימה השבוע בנגב עלתה מחדש השאיפה הישראלית להקים ברית הגנה אזורית. בהקשר זה יש שאף דיברו על "נאט"ו מזרח תיכוני".

אין ספק שברית אסטרטגית בין ישראל למדינות האזור יכולה להניב פירות משמעותיים לישראל – לא רק בהכלת השפעתה של איראן, אלא גם ובעיקר בהעמקת השתלבות ישראל במרחב והוצאת מושג המלחמה מיחסיה עם מדינות ערב המתונות. עם זאת, ברור לחלוטין שהדיבורים על נאט"ו אזורי אינם מחזיקים מים. עקרון ההגנה הקולקטיבית אינו רלוונטי ביחסי ישראל ושותפותיה המזרח תיכוניות בטווח הנראה לעין משום שהוא מחייב את השותפות להגיב על כל התקפה על אחת מחברות הברית כאילו הותקפו בעצמן. תסריט שבו חיל האוויר הישראלי פועל נגד יעדים חותים בתימן במענה על תקיפות כטב"מים על איחוד האמירויות או שמטוסי חיל האוויר המצרי תוקפים יעדי חמאס בעזה במענה על שיגור רקטות לישראל – מופרך מיסודו.

ביטחון קולקטיבי מבוסס לא רק על זהות אינטרסים, אלא על מרכיבי זהות משותפים. שילובה של ישראל במזרח התיכון התקדם מאוד בשנתיים האחרונות, אך הוא רחוק מאוד מתפישת זהות משותפת. בכל מקרה, הוא לא רלוונטי כל עוד קיימת אי-הסכמה בסיסית בין ממשלת ישראל לשותפותיה הפוטנציאליות בשאלה היכן צריכים לעבור גבולותיה של ישראל.

חוסר הרלוונטיות של ברית הגנה קולקטיבית, מעלה אפשרויות צנועות יותר. בהקשר זה עלה המודל של מסגרת הסכמית הכוללת דיאלוג אסטרטגי מתמשך, תיאום ביטחוני-מדיני, שיתוף פעולה מודיעיני, תרגילים משותפים ואספקת נשק מתקדם. הרעיון שהעלה ראש הממשלה, נפתלי בנט, על שיתוף פעולה בתחום ההגנה האווירית יכול להיות נדבך ראשון בהקשר זה. במבט ראשון נראה המודל הזה כניתן ליישום במצב הנוכחי. הבסיס לבריתות הגנה אזוריות מסוג זה הוא קיומו של איום משותף. בעניין זה, אין ספק שישראל ומדינות המפרץ חולקות שלושה מתארי איום משותפים: איראן, איראן ואיראן. מאמציה של הרפובליקה האיסלאמית לפתח יכולות גרעיניות צבאיות; הניסיון להגביר את השפעתה האזורית מעיראק, דרך סוריה ולבנון ועד תימן ובחריין; ופעילותה הצבאית הימית בעיקר במפרץ הפרסי והים האדום.

אלא שבעוד שישראל ומדינות המפרץ חולקות איום משותף, מערך האילוצים ושיטות הפעולה שלהן שונות בתכלית. בישראל נוטים לעתים לחלק את האזור למחנות ברורים שהקווים המפרידים ביניהם נוקשים ובלתי מתפשרים. כך, אנו נוטים לשים את איחוד האמירויות וסעודיה (לצד מצרים) ב"צד שלנו" במאבק סכום אפס מול איראן. עם זאת, בחינה מעמיקה של האסטרטגיה המפרצית כלפי איראן במהלך השנה האחרונה מציגה תמונה מורכבת בהרבה – מאמץ של מדינות המפרץ ללכת בין הטיפות, לשמר ערוצים פתוחים עם טהראן ואף לנסות להגיע להבנות עמה. ביקור היועץ האמירותי לביטחון לאומי באיראן בדצמבר האחרון וחידוש הדיאלוג בין סעודיה לאיראן מדגימות את העקרון המרכזי של האסטרטגיה המפרצית – לעבוד עם כל השחקנים על המגרש, כולל ובמיוחד עם איראן, כדי להנמיך סיכונים.

אפשר להבין את המפרציות – משחק סכום האפס של ישראל מול איראן הוא לא משחק שמדינות המפרץ יכולות להרשות לעצמן במצב הקיים. איחוד האמירויות היא אומנם מעצמה אזורית שהשפעתה בולטת מהאוקינוס ההודי ועד קרן אפריקה, אבל גם מדינה קטנה, בעלת יכולת צבאית מוגבלת אשר חולקת גבול ימי ארוך עם איראן. מתקני הפקת האנרגיה ונתיבי הסחר הימי שלה פגיעים עד מאוד. האמירותים והסעודים גם מכירים היטב במגבלות ההתערבות האמריקאית במקרה של הסלמה עם איראן. התגובה המוגבלת של ממשל טראמפ על תקיפת מתקני "אראמקו" בסעודיה ב-2019 הבהירה להם שבמקרה של התקפה צבאית המקסימום שארה"ב יכולה להציע הוא סנקציות כלכליות.

כניסה לברית ביטחונית עם ישראל תפגע ביכולת האמירותית לאזן סיכונים, תסיים את המשחק הרב-צדדי שלה ותציב אותה במסלול התנגשות ישיר מול איראן. לכן, ניתן להבין מדוע באיחוד האמירויות (ועל אחת כמה וכמה בסעודיה) יש מי שיחשבו פעמיים לפני שיצרו נדבך ביטחוני רשמי להסכמי אברהם.

מול אילוצים אלו עולה חשיבותה של חסות אמריקאית פעילה כתנאי מרכזי לקיומה של ברית הגנה אזורית בין ישראל למדינות המפרץ. הדרך לברית אזורית ביטחונית עוברת בוושינגטון וערבויות ביטחוניות אמריקאיות הן הפקטור המרכזי אליה. ארה"ב היא השחקנית היחידה שבאמתחתה הנכסים האסטרטגיים לשנות את התמריצים המפרציים לשיתוף פעולה ביטחוני גלוי: מבסיסי פיקוד המרכז (סנטקום) במפרץ, לנוכחות הימית הקבועה של הצי החמישי, לחסות על המסגרת הבינלאומית לאבטחת השייט הממוקמת בבחריין, ועד לנוכחות הסמלית אך החשובה של הכוחות האמריקאים במזרח סוריה.

אלא שחסות אמריקאית לברית אזורית מצריכה שינוי מהותי – כמעט היפוך מוחלט של הגישה האמריקאית במזרח התיכון. השנה האחרונה הדגישה את הנמכת המחויבות האמריקאית, אם נסיגתה ממש, מהזירה במסגרת הקצאת המשאבים המחודשת לעימות עם רוסיה וסין. הגישה בוושינגטון נדמית לעתים לכזו שמנסה לסגור פינות במזרח התיכון כדי להתעמק במטרות חשובות יותר. הנכונות האמריקאית לשקול את ביטול הגדרת משמרות המהפכה כארגון טרור במסגרת ההסכם המתגבש רק מחזקת רושם זה.

לצד זאת, דווקא חתימת הסכם הגרעין בקרוב מספקת הזדמנות להגדרה מחודשת של יחסי ארה"ב עם מדינות האזור. בהיעדר התייחסות לסוגיה האזורית במסגרת הסכם הגרעין, מטרת מדינות האזור וישראל צריכה להיות השגת ערבויות ביטחוניות נפרדות מצד ארה"ב והמערכת הבינלאומית להכלת מעורבות איראן באזור. האינטרס האמריקאי ברור – איראן תוקפנית תוביל לערעור היציבות האזורית ותפתח את השער לסכסוך אזורי כולל שישפיע על הפקת האנרגיה ונתיבי הסחר הגלובליים. בעקיפין היא תאפשר גם ליריבותיה הגלובליות – רוסיה וסין – להגביר השפעתן בזירה.

לישראל תפקיד מיוחד ביצירת הקשר האסטרטגי בין ארה"ב למדינות האזור. מהסכמי קמפ דיוויד ועד הסכמי אברהם, אחד התמריצים המהותיים לרקימת יחסים עם ישראל עבור מדינות האזור היה הקשר האסטרטגי וההשפעה הפוליטית שלה בוושינגטון. פסגת הנגב הדגישה את התפקיד הייחודי של ישראל במשוואה כגורם מקשר בין מדינות המפרץ לבין ארה"ב, במיוחד לאור ההתקררות המתמשכת של היחסים עם ממשל ביידן. כך התהפכו היוצרות – אם ארה"ב הייתה השושבין שנתן חסותו להתפתחות היחסים בין ישראל למפרציות בהסכמי אברהם, עכשיו זו ישראל שמתחזקת ומחזקת את הקשר ביניהן לארה"ב. אם לא למענן – למענה.

הסכם הגרעין הנרקם בווינה רחוק מלהיות מושלם, אך הוא כנראה הרע במיעוטו שישראל תיאלץ לקבל לאור הפרישה הפזיזה של טראמפ מההסכם המקורי. עם זאת, אך הוא פותח פתח לשיתוף פעולה אסטרטגי חסר תקדים בין ישראל, ארה"ב ומדינות המפרץ כאלמנט משלים למה שלא קיים בהסכם הגרעין. הדיאלוג האסטרטגי שהחל השבוע מגדיר מחדש את היותה של ישראל נכס עבור האזור ואת הערך בשילובה בו. על ישראל למסד את הקשר הזה, לא כרכיב לעומתי מול ארה"ב, אלא כברית שמשלבת את ארה"ב בארכיטקטורה האזורית.

המאמר פורסם בהארץ במרץ 2022.

ניוזלטרצרו קשרתמיכה במכון