ב-1 בנובמבר 2017 נשא אבי גבאי, יו"ר המחנה הציוני, נאום מרכזי במסגרת הכנס השנתי הראשון של מכון מיתווים, שהתקיים בירושלים בשיתוף קרן פרידריך אברט. נייר זה מסכם את עיקרי הנאום, שעסק בסוגיות במדיניות-החוץ הישראלית:
האם מישהו יודע מהי מדיניות-החוץ של מדינת ישראל? האם מישהו יודע לתאר אותה בשלושה משפטים קצרים? אני לא יודע מהי. וכולנו יודעים שאנחנו לא יודעים מהי. לפעמים, כאשר אתה לא יודע משהו זה סימן שאתה לא יודע. ולפעמים זה סימן שאין. לצערי הרב, אני חושב שאין למדינת ישראל מדיניות-חוץ קוהרנטית וברורה. יש לנו שרים שמייצרים כותרות. שר שרוצה להיות מוכר הולך לאולפן הטלוויזיה ומצהיר הצהרות על ירושלים המאוחדת או על איראן. אבל לכל אמירה שכזו יש משמעות, במיוחד במצב הנפיץ במזרח התיכון. לתפיסתי, כל משרד וכל שר צריכים לעסוק בנושאים שלהם. כששר התחבורה אומר, למשל, ש"נפעיל יכולת צבאית באיראן", האם מישהו חושב שזה תוצר של דיון בקבינט? האם מישהו קיים דיון על ההשלכות של אמירה כזו? לא. הדברים האלה מזיקים, בניגוד למה שנוטים לחשוב. כששר הביטחון, למשל, מאשים את חזבאללה בירי לרמת הגולן ומסביר את הסיבה שבגללה הירי בוצע, אבל הצבא אומר בתגובה
שהוא בכלל לא מודע לזה, יש לזה משמעות. אני עסקתי בחזבאללה במשך כעשרים שנה, כקצין מודיעין ובמילואים. אני מכיר את הארגון ואת דרך החשיבה שלו. אחרי הצהרה שכזו, חזבאללה מעריך ששר הביטחון לא סתם אמר את זה אלא שהוא מכין את הקרקע למשהו. דברים כאלה מסכנים אותנו ואת הביטחון שלנו גם ההתנהלות הישראלית בקשר לימין הקיצוני באירופה מייצרת עבורנו סכנות.
